לגלות יומן סודי של מנהיג מת, שבו הוא מביע את מחשבותיו הכמוסות ביותר? מעטים הם חלומותיהם הרטובים יותר של היסטוריונים.
מותר לנחש שידיו של הספרן בספריית טרומן רעדו, כאשר דפדף ביומן ישן, והגיע עד עמוד 164, ורק שם גילה עמודים צפופים בכתב-ידו של הנשיא ה-33 של ארצות-הברית. הארי טרומן כתב את היומן הזה בשנת 1947. הוא היה מכותבי היומנים החרוצים ביותר בבית הלבן. מעט מאוד נשיאים השאירו אחריהם שובלים כל-כך ארוכים של נייר.
סיבה אחת היתה שאשתו בילתה חלק ניכר מזמנה הרחק מוושינגטון, בעיר-מולדתם הקטנה של הטרומנים, אינדיפנדנס במדינת מיזורי. להארי היו הרבה יועצים, והיו לו הרבה שותפים למשחקי פוקר. אבל לא היו לו חברים של ממש. הוא האיש שאמר, "בוושינגטון, אם אתה רוצה חבר, קנה לך כלב".
או קנה לך יומן, ושפוך את לבך. ליומן אתה יכול לספר את הכמוסות במחשבותיך, כולל אלה שאינן ראויות להישמע. והוא סיפר. ובשבוע שעבר נודע גם מה סיפר, כאשר פורסם תוכן היומן.
1947 היתה שנה גורלית בהרבה מובנים. היא היתה גורלית לטרומן, מפני שרק לקראת סופה גמלה בו ההחלטה להתמודד על הנשיאות בזכות עצמו. הוא הגיע לבית הלבן, מפני שהנשיא רוזוולט מת שלושה חודשים חסר שבוע לאחר השבעתו. הוא עורר עליו לעג כללי, היה לא-פופולרי, וכל הסימנים הראו שהוא יובס. הוא לימד את הפוליטיקה לקח שהיא לא תשכח דורות רבים. הוא הפשיל שרוולים, וחרש את אמריקה לאורכה ולרוחבה, בזמן שיריביו כבר בצעו את העוגה ותפרו את החליפות. והוא ניצח בנובמבר 1948.
1947 היה גורלית בשביל העולם החופשי, מפני שבמהלכה היה נדמה שהדמוקרטיות האירופיות לא יוכלו לגל הקומוניסטי. טרומן החליט לעצור את הגל הזה, ולצאת לשיקום מהיר של אירופה מהריסות מלחמת העולם השנייה. "תוכנית מרשל" נולדה בשנה ההיא, ונקראה על-שם מזכיר המדינה של טרומן, גנרל ג'ורג' מרשל.
ו-1947 היתה גורלית ליהודים, מפני שבה התחילה מלחמת העצמאות שלהם. בסופה קיבל האו"ם את החלטת החלוקה של ארץ-ישראל. ארצות-הברית הצביעה בעד, אף-על-פי שהממסד הדיפלומטי שלה התנגד בכל לב. בעימות מוקדם עם שניים מעמודי-התווך של הממסד הזה, טרומן אמר עוד ב-1946, כי הוא תומך בשאיפות הציונים "לא לאור הנפט, כי אם לאור הצדק".
"אני לא אצביע בעדך", אמר מרשל
ג'ורג' מרשל לא סתם התנגד. הוא האשים את הנשיא, שהוא, טרומן, מעדיף אינטרסים פוליטיים פנימיים על-פני האינטרסים הלאומיים. מרשל התכוון ל"קול היהודי" בבחירות הממשמשות ובאות. בעיניו, האינטרס הלאומי חייב את הנשיא להתנגד למדינה יהודית, מפני שהיא תשבש ללא תקנה את יחסי ארצות-הברית עם העולם הערבי. עד אמצע מאי 1948 ניסה מרשל להניא את טרומן מלהכיר במדינה הזו כי תקום. בעימות מפורסם הוא אמר לטרומן, "אני לא אצביע בעדך בבחירות".
טרומן רחש הערצה עצומה למרשל. היומן החדש מאשר את הערצתו. "האיש הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה", הוא קורא לו. מרשל היה מפקד חיל-היבשה של ארצות-הברית, והיועץ הצבאי הראשי של הנשיא רוזוולט.
והנה כי כן, הארי טרומן, אשר שתה בצמא כל עצה של מרשל, היה מוכן להסתכן בהתפטרותו על עניין היהודים וישראל. זה זיכה אותו במקום של כבוד בפנתיאון הציוני. אחד ממליצי-היושר של היהודים אצל טרומן היה אדי ג'ייקובסון, שותף של טרומן 25 שנה קודם בחנות בגדים כושלת. כאשר טרומן חתם על הודעת ההכרה דה-פאקטו בישראל, דקות אחדות אחרי הכרזת עצמאותה, ג'ייקובסון אמר לו בחגיגיות, כי הנה, הנה היא הסיבה שהוא נוצר ברחם אמו.
והנה בא היומן הלא-ידוע של טרומן, והניב כמה גילויים לא-נעימים על מחשבותיו הכמוסות. "את היהודים אני מוצא אנוכיים מאוד", כתב טרומן ב-21 ביולי 1947. "ליהודים אין כלל תחושה של פרופורציה, ואין להם כל כושר שיפוט בענייני העולם". היהודים אינם מתעניינים בייסוריו של איש, הוא מוסיף, אלא בעצמם בלבד.
"כאשר יש בידיהם כוח - פיסי, או כספי, או פוליטי - היטלר וסטאלין אינם עולים עליהם באכזריות ובהשפלת הקורבן".
הייאמן? הארי? הארי שלנו? הוא ידבר כך?
מה הפלא ששורת עיתונים בארצות-הברית נהגו בסיפור הזה כסקופ מן המעלה הראשונה. ה"וושינגטון פוסט" הביא אותו בעמודו הראשון. עיתון במדינת קנזס כתב כי היומן מגלה את "הצד האפל" של טרומן. יהודים נשכו את שפתיהם. מצד אחד הם רצו להגיד משהו רע על טרומן, ומצד שני הם זכרו כמה שהוא היה טוב.
"התפרצות מגונה של הרבה לאמשכילים"
אז מה באמת היה טרומן, והאם זה חשוב?
קודם-כול, חלק ניכר מן האפיונים האנטישמיים של טרומן ידועים זה שנים. אדי ג'ייקובסון הנ"ל סיפר, כי במרוצת פגישה עם טרומן, חודשיים לפני הקמת המדינה, "פתאום מצאתי את עצמי חושב, שידידי היקר, נשיא ארצות-הברית, היה קרוב ברגע הזה להיות אנטישמי כפי שאיזשהו אדם יכול להיות". חלק מן הביטויים האנטי-יהודיים ביומן החדש-ישן הופיעו במכתב אישי מטרומן לאלינור רוזוולט, רעייתו של הנשיא המנוח ושגרירה של ארצות-הברית באו"ם (23 באוגוסט 1947).
בינואר 1948 גירש טרומן משלחת של מנהיגים יהודים מלשכתו, וציווה שאיש מחבריה לא יוכנס אליו עוד. במכתב אחר הוא הביע העדפה ל"פשיסטים וערבים על פני היהודים אוהבי-הדמוקרטיה של פלשתינה". לאחד מיועציו, שהיה יהודי, הוא כתב על מנהיגי היהודים, ש"פטפוטיהם הם ממין הדברים ההופכים אדם לאנטישמי".
"זה הארי טרומן האותנטי", אומר על הדברים האלה פרנסיס הלר, פרופסור לשעבר למדע המדינה באוניברסיטת קנזס, אשר עזר לטרומן לכתוב את זיכרונותיו (הנשיא לשעבר מת ב-1972, בגיל 89). הדברים בגנות היהודים הם ממין "ההתפרצות המגונה של הרבה מאוד אנשים לא משכילים באותם הימים". טרומן אומנם היה חובב היסטוריה נלהב, אבל חינוכו הפורמלי היה מוגבל לבית-ספר תיכון.
טרומן היה תבנית נוף מולדתו. הוא גדל בעיר קטנה במדינת מיזורי, שרוב תושביה הלבנים הפרוטסטנטים לא סבלו שחורים, יהודים וקתולים. ב-1960, כאשר ג'ון קנדי התמודד על הנשיאות, טרומן התנגד לו בשצף. רק לאחרונה התגלה סרט הקלטה, שבו טרומן אומר כי קתולי אינו צריך לשמש נשיא בארצות-הברית.
אף-על-פי-כן, טרומן לא רק תמך בכינון ישראל, אלא גם ביטל את הפרדת הגזעים בצבא ארצות-הברית, ב-1948. המהלך עורר עליו את איבתם של דרומיים רבים, וכמעט עלה לו בנשיאותו.
מה אפשר אפוא ללמוד מזה? לפחות דבר אחד: שגם אם אדם אינו מצליח להיפטר מדעותיו הקדומות על מישור אמוציונלי, הוא יכול להביס אותן על מישור אינטלקטואלי. גם אם האינסטינקטים שלו הם גזעניים, קסנופוביים, שונאי מיעוטים, שונאי נשים, או הומופוביים, הוא אינו מוכרח לנהוג על-פיהם, אם הוא מכיר בסכנתם.
הארי טרומן הכיר. אומרים עליו, כי הוא היה הנשיא שהוכיח שכל אחד יכול להיות נשיא. אולי, אבל הוא היה נשיא לא-רע. הוא היה ממצילי העולם החופשי. הוא ידע להבחין בין טוב לרע. הוא לא חשב שלשלטון נועד. הוא היה אנושי ובר-טעות. אני מתקשה לחשוב על מעלות גדולות יותר בשביל איזשהו פוליטיקאי. ואני מקווה שאיש לא יעלה על הדעת להציע, ששמו יוסר מרחובות בארץ, או מבנייני ציבור, או מיישוב אחד. טרומן יהיה תמיד ראוי להיזכר לטוב.
מקורות לרשימה הזו וטורים קודמים של יואב קרני אפשר למצוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il