על יחסים דיפלומטים ואחרים

נגד מוחמד בסיוני, שגרירה הוותיק של מצרים בישראל, הוגשה תביעת פיצויים על ידי שלומית שלום על ביצוע עוולות נגד אישה, על תקיפה וכליאת שווא. התביעה על סך כמיליון שקל הוגשה נגד השגריר ונגד יהושפט שולמן.

התובעת ביקשה להמציא את כתב התביעה לשגריר באמצעות משרד החוץ, אולם השגריר סירב לקבלה. טענתו חד-משמעית: הוא נהנה מחסינות דיפלומטית. כתב התביעה על נספחיו הוחזר לתובעת. כיוון שכך פנתה לבית משפט השלום בתל-אביב בבקשה לקבוע, כי אין לשגריר חסינות דיפלומטית מפני תביעתה. במקביל עתר גם היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לקבוע, כי עומדת לשגריר חסינות דיפלומטית מפני התביעה, ולפיכך מנועה המערערת מלתבוע אותו.

שתי הבקשות, זו של התובעת וזו של היועץ, נידונו יחד בפני סגן נשיא בית משפט השלום בתל-אביב, אברהם טל. פסיקתו הייתה שהשגריר זכאי ליהנות מחסינות דיפלומטית. התובעת שלומית שלום, שיוצגה על ידי עו"ד ניצה דרשן-לייטנר ערערה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א 4289/98) נגד היועץ המשפטי לממשלה (שיוצג על ידי עו"ד ש. בקר), יהושפט שולמן (שיוצג על ידי עו"ד שפירא ושות') והשגריר מוחמד בסיוני.

הערעור נידון בפני הרכב השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין.

חוות הדעת מטעם הרכב הערעורים ניתנה על ידי אב בית הדין, השופט גרוס שאימץ את נימוקיו של טל. טל בדק את ההלכות הקובעות בנידון וגזר מהן את מסקנותיו שהיו מקובלות על הרכב הערעורים.

בבסיס פסק דינו הייתה הקביעה כי דיני חסינותו של נציג דיפלומטי הם חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי המהווה אוטומטית חלק מהמשפט הישראלי. זאת, צריך לזכור בלא חקיקה פורמלית. לכן, במקרה של התנגשות חזיתית בין כללי המשפט הבינלאומי לבין החוק הישראלי החרות יגבר כוחו של החוק הישראלי החרות.

כך, למשל, הסתמכה המערערת על הוראות אמנת וינה משנת 1961 בדבר יחסים דיפלומטיים. ישראל חתמה על אמנה זו ואף אישרה אותה בשנת 1970. האמנה לא אושררה על ידי הכנסת, אולם הלכה היא שלאמנה שנחתמה על ידי מדינת ישראל יינתן תוקף חוקי כל עוד אין היא סותרת חוק חרות. בהקשר זה יש להוסיף שאחת המטרות של חקיקה ישראלית היא התאמה למשפט הבינלאומי הפומבי ויועדף פירוש של חוק נתון ככל שהוא עולה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי.

והנה נמצאה לכאורה סתירה בין הוראות האמנה המקנה לשגריר חסינות לבין החוק הישראלי החרות, פקודת הנזיקין במקרה זה. האמנה מקנה חסינות דיפלומטית בגבולות מסוימים, ואילו סעיף 3 לפקודת הנזיקין מקנה לניזוק זכות לתרופה בשל העוולות המנויות בפקודה. אולם נקבעו בסעיף זה פטורים מוחלטים או חלקיים לכמה גורמים, כגון עובד ציבור, הרשות השופטת, קטין, תאגיד ומעביד, ואילו הנציג הדיפלומטי אינו נמנה עם אותם בעלי פטור ולא ניתן להכניסו תחת כנפי הפקודה מתוך דברי חקיקה אחרים.

* * * מכאן שהפקודה לכאורה לא התכוונה לתת פטור מאחריות בנזיקין לנציג דיפלומטי. יתר על כן, בכך שלא כללה אותו בסעיף הפטור כיוון המחוקק לכך שלנציג דיפלומטי לא יהיה פטור מחבות בנזיקין. לשון אחר, השאלה הייתה אם בהוראה של פקודת הנזיקין יש מה שמכונה "הסדר שלילי", דהיינו אי-הכללתו של הנציג הדיפלומטי במסגרת בעלי הפטור משמעה שאין לנציג דיפלומטי פטור, או שהרשימה שבסעיף 3 לפקודת הנזיקין אינה רשימה ממצה ואפשר להוסיף בעלי פטור על אלה המנויים, ואין בהוראה הסדר שלילי של המחוקק.

טל פסק שאין לדבר על התנגשות בין סעיף 3 לפקודת הנזיקין לבין אמנת וינה, לפי שאמנת וינה היא חוק מיוחד הגובר על חוק כללי, מה גם שלא יעלה על הדעת שלא תוכר בארץ החסינות המוענקת לנושאי חסינות בינלאומית בכל המדינות התרבותיות. השאלה היא מה היקפה של חסינות זו. טל התייחס גם לשאלה אם אין החסינות הדיפלומטית מוגבלת רק במקרה של תובענה המתייחסת לפעילות מקצועית ומסחרית שבוצעה על ידי הנציג הדיפלומטי מחוץ לתפקידיו הרשמיים, כמצוין באחת מהוראות האמנה.

מקור נוסף לשיקוליו של אברהם טל קשור לפסק דינו של הנשיא ברק בפרשת רע"א 7092/94, שבה הגישה שגרירות קנדה ערעור נגד שלדון אדלסון (פסק הדין פורסם בפסקי נ"א (1) 625). בפסק זה הגיש ברק סקירה מקיפה על דיני החסינות והגיע למסקנה שאין להחיל את החסינות על פעולה פרטית מתחום המשפט האזרחי, כגון סכסוך הקשור בשכירות מבנה לצורכי שגרירות.

הרכב הערעורים אימץ את כל טיעוניו והנמקותיו של השופט טל ואף הוסיף עליהן. אב בית הדין גרוס התייחס לפסק דינו של השופט ברק בפרשת אדלסון. אגב, בפרשת אדלסון נידון ערעור על פסק דין של השופט גרוס.

* * * שורה ארוכה של פסקי דין אינם מותירים ספק בדבר ההלכה שכללי המשפט הבינלאומי המנהגי נקלטים אוטומטית במשפט הישראלי, אך במקרה של התנגשות חזיתית בינם לבין חוקי חרות, יד החוק החרות על העליונה. גם הנשיא ברק ציין בפסק דינו את העיקרון שמשפט בינלאומי מנהגי הוא חלק ממשפט המדינה גם בשל היותו חלק מהמשפט האנגלי המקובל, שאכן נקלט בשיטת המשפט שלנו באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה כשסימן זה היה בתוקף.

אולם יש להבחין בין חסינות הריבון הזר לבין חסינותו הדיפלומטית של הנציג הדיפלומטי. כך, למשל, אחת ההנמקות של השופט ברק בפרשת אדלסון הייתה שמדובר שם בחסינות של מדינה ולא בחסינות השגריר. משום כך לא הוענקה באותה עניין חסינות לנתבעת, השגרירות הקנדית. פסק דין ישראלי אחר שנוגע לפרשת החסינות הדיפלומטית ניתן על ידי הנשיא זוסמן (ע"א 347/17), סנסור נגד הקונסוליה הכללית של יוון (פ"ד כו (2) 328). אבל מאוחר יותר נקבע שהאמרות של השופט בפסק דין זה נאמרו "אגב אורחא" ולא חייבו את בתי המשפט להיות צמודים להן.

במסגרת הסקירה הרחבה משמיע השופט גרוס גם את הביקורת על החסינות הדיפלומטית כפי שבאה לידי ביטוי בספרות המשפטית. גרוס אינו מדלג על עמדת המשפט העברי, אך בידיו גם אסמכתות המצדיקות להשאיר את החסינות הדיפלומטית על כנה, כמו גם בפרשנותה של אמנת וינה ובמיוחד החריגים שבה.

* * * הערעור שהוגש על ידי שלומית שלום נסב בעצם על שני מישורים. האחד, הכללי, העלה את הטענה שיש סתירה בין כללי החסינות הדיפלומטית, כפי שהוגשו במשפט הבינלאומי המנהגי בכלל ובאמנת וינה בפרט, לבין הדין הישראלי. המישור האחר, הספציפי יותר, העלה את הטענה שהמקרה שבו מדובר בהתאם לתיאורו בכתב התביעה נכנס לדלת אמותיו של אחד החריגים באמנת ז'נבה.

אבל המסקנות ברורות: פסק דין אדלסון ראוי להתפרש כך שהדין הישראלי אינו מכיר בחסינות מדינה זרה אולם מכבד חסינות של דיפלומט. לנוכח כללי המשפט הבינלאומי המנהגי והוראות אמנת וינה בכללם, אמנה שאושררה על ידי מדינת ישראל, ולנוכח היותה של ישראל בין האומות שיש להם אינטרס ברור ומובן בכיבוד החסינות הדיפלומטית, לא ייתכן להתעלם מקיומה של חסינות. השאלה היא מהן גבולותיה. בוודאי שאין להתרשם מכך שטרם חוקק חוק ישראלי בעניין זה. מכל מקום אין פירוש הדבר שלא חלה בישראל תורת החסינות הדיפלומטית.

ראוי היה שאף בישראל, כמו בבריטניה, ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה ומדינות נוספות, יוחלפו הוראות המשפט הבינלאומי המנהגי בהוראות חקיקות שיסדירו את הסוגיה, ואילו הייתה חקיקה כזו ודאי הייתה נמנעת טרחה שיפוטית רבה כל כך בפרשה של השגריר בסיוני.

רצוי שיהיה חוק בענין זה, וייתכן שמי מחברי הכנסת בכלל או חברי ועדת חוקה חוק ומשפט בפרט יעיין בחוות דעתו של השופט גרוס ויירתם ליוזמה חקיקתית בענין זה, לא כל שכן משרד המשפטים המופקד על הסוגיה ושלמותה.

מכל מקום הנסיבות המיוחדות של התובענה שהוגשה, כפי שנותחו בהרחבה בפסק הדין של שתי הערכאות, הובילו למסקנה שהערעור צריך להידחות, וכך היה, והמערערת גם חויבה בהוצאותיו בסך 10,000 שקל.« עו"ד משה קשת « על יחסים דיפלומטים ואחרים « שגריר מצרים מוחמד בסיוני סירב לקבל לידיו את את תביעת הפיצויים של גברת שלומית שלום. בתי משפט השלום והמחוזי גיבו את סירובו וכללו במסגרת החסינות גם יחסים שאינם במסגרת אלה הדיפלומטיים