הידיעה על המידע המודיעיני הרגיש שהעביר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לשר החוץ הרוסי, שלפי דיווחים שונים, מסכן את חיי הסוכן שסיפק אותו, עוררה מהומה תקשורתית. אולם לצד אי-הנוחות שידיעה כזו מעוררת באופן אינטואיטיבי, ראוי ראשית להבין מה בעצם קרה, והאם אומנם כל-כך ברור שכצעקתה.
על-פי הפרסומים השונים, נשיא ארה"ב העביר לשר החוץ הרוסי מידע מודיעיני ולבצע פיגועים תוך שימוש במחשבים ניידים באופן העוקף את מערך האבטחה הקיים. המידע שהועבר הגיע לגורמי המודיעין האמריקאים ממדינה ידידותית מאוד לאמריקה, ייתכן שישראל. עוד יודעים, שבפגישה נכחו גורמים נוספים, ביניהם היועץ לביטחון לאומי שהוא בעל רקע צבאי-ביטחוני, ואינו נמנה עם "חבורת הקמפיין הפוליטי" של טראמפ, וכן השגריר הרוסי.
ברור וידוע, כי התחבורה האווירית האזרחית מהווה יעד מועדף על ארגוני הטרור. פיגועי הטרור בעבר והניסיונות התכופים לפיגועים נוספים כאלה, מוכיחים זאת שוב ושוב. אין גם ויכוח שהעברה מהירה של מידע יכולה להציל חיים של אזרחים רבים ובכללם אזרחים אמריקאים וישראלים. התעופה האזרחית היא כיום בינלאומית בהגדרתה. אזרחים טסים בחברות תעופה ללא קשר ללאום של בעלי החברה.
כמי שעסק בלחימה בטרור והיה אחראי על אבטחת התעופה הישראלית, אני יכול לומר שהעברת מידע בין מדינות המשתפות פעולה בתחומים אחרים (כמו מלחמה בסמים ו/או בהלבנת כספים למשל), יכולה הייתה למנוע הרג של אזרחים בעבר. לכן, לפני שנוקטים עמדה עלינו להבין את ההשלכות של אי-העברת מידע במקרה הנדון.
מהפכת המידע שיצרה "עולם שקוף" מחייבת הבנה של הדילמות הניהוליות הנובעות מכך. כל ארגון, חברה עסקית וממשלתית, חייבים לגבש עמדתם ולהחליט בסוגיה הפשוטה: למי שייך המידע בארגון. "הבעלות על המידע" היא כוח המאפשר גם נגישות ושליטה. כך, שזוהי החלטה שיש לה השלכות על ביצועיו של הארגון ועל יכולתו לעמוד במשימותיו.
ככלל, ארגוני מודיעין וביטחון מעדיפים לתת את השליטה על המידע לזה שהפיק אותו, גם בלי שהגדירו זאת. בחזקת: "ההגנה על המקור". בין שהוא מקור אנושי ו/או טכני. לעומתם, ארגונים עסקיים מחזיקים לרוב בתפיסה שהמידע שייך למשתמש. הוא זה היודע טוב יותר לאיזה מידע הוא זקוק, באיזה קצב הוא זקוק לו, וכיצד הוא רוצה שיהיה ערוך כדי שהשימוש בו יאפשר להפיק ממנו את המיטב.
בדיון הציבורי בנושא במדינה דמוקרטית, שבה חופש המידע, הזכות לדעת והשקיפות מעוגנים בחוק, כל הגבלה על העברת מידע, ובמיוחד מידע שהוא מציל חיים, חייבת להיות רגישה לאיזון הנדרש בין מניעת המידע להעברתו.
קל לבקר את הנשיא האמריקאי, אך החלוקה בין טובים לרעים ובין טיפשים לחכמים במקרה זה, היא מורכבת יותר. האיזון הנדרש בין האינטרס העליון של הגנה על חיים לבין קיום קשרי אמון בקהיליית המודיעין, הוא סבוך ומורכב.
זה יהיה לא אחראי לנקוט עמדה בסיפור, בלי להבין את הפרטים החסרים באירוע המתואר. חלקם טריוויאליים, כמו למשל, האם המידע שהועבר אושר להעברה על-ידי המדינה והארגון שאחראים להפקתו? האם המידע אכן הועבר בצורה המסכנת את המקור עצמו?
חשוב לציין, כי מהפכות הגלובליזציה והמידע המעצבות את המציאות של המאה הזו, החלישו את המדינה כגורם דומיננטי במערכת הבינלאומית, ועיצבו מחדש את היחסים בין מדינות. במציאות החדשה, לרוב אין מדובר עוד ביחסים של אויבים וידידים, אלא ביחסים מורכבים תלויי נושא ואינטרסים.
המאפיינים של עידן המלחמה הקרה, שבו האויבים היו סמל הרוע, ויחסים בין מדינות אויבות היו יחסי איבה על סף אלימות חמושה, רובם פסו מן העולם. לעומת זאת, היחסים כיום ובמיוחד בנושא הלחימה המשותפת בטרור, מחייבת שיתופי-פעולה גם בין מדינות שבתחומים אחרים נמצאות במחלוקת קשה.
לכן, אם המידע שהעביר טראמפ הציל חיים, ולא פגע ביכולת לספק מודיעין כזה בעתיד, כדאי להשתחרר מהתפיסות הישנות של תקופת המלחמה הקרה, ולהתייחס לפעולתו בהתאם.
■ הכותב הוא ראש התוכנית לביטחון לאומי ולדמוקרטיה ע"ש אמנון ליפקין-שחק במכון הישראלי לדמוקרטיה ולשעבר ראש השב"כ.