חלמאות נוסח פתח תקווה: סגנית נשיא בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, ורדה מרוז, הורתה לעיריית פתח תקווה לחתום על הסכם למכירת מגרש שהפקיעה בעבר, לבעליו המקוריים.
בשנת 1996 הפקיעה העירייה את המגרש ברחוב ברנדה 45 בעיר, שהיה מיועד למגורים, מחברת ירון ישעיהו, ושינתה את ייעודו לציבורי. שבע שנים אחר כך שינתה העירייה את הייעוד למגורים אך לא מכרה אותו בחזרה לחברה כמתחייב בחוק, בטענה כי היא רוצה לשנות שוב ייעודו לציבורי. החברה פנתה לבית המשפט ומרוז קיבלה את העתירה ומתחה ביקורת על התנהלות העירייה.
בין הצדדים נחתם ב-1996 הסכם שבמסגרתו קיבלה החברה מגרש באזור אחר בעיר. במשך שבע שנים מאז ההפקעה, עמד המגרש ריק משימוש ובשנת 2003 פרסמה העירייה תוכנית חדשה לשינוי ייעוד המגרש מציבורי בחזרה למגורים. עקב השינוי, ובהתאם לחוק התכנון והבנייה, פנתה העירייה בשנת 2004 לחברת ירון ישעיהו והציעה לה לרכוש בחזרה את המגרש, במחיר שלא יעלה על הסכום שבו רכשה אותו, בצירוף שווי ההשבחה שנובע משינוי הייעוד.
המגעים עם העירייה התנהלו בעצלתיים
החברה הודיעה עוד ב-2004 כי היא מעוניינת לרכוש בחזרה את המגרש, אלא שרק אחרי עשור שבמהלכו התנהלו המגעים בין הצדדים בעצלתיים, שלחה העירייה בסוף 2014 טיוטה סופית של ההסכם לחברה. החברה פנתה כמה פעמים לעירייה בדרישה לחתום על ההסכם, והעירייה השיבה לה מעת לעת כי הנושא נמצא בבדיקה.
בפברואר 2017 הגישה החברה עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז, באמצעות עוה"ד שמואל שוב ונעמה שיף ממשרד שוב ושות' בדרישה לחייב את העירייה לחתום על ההסכם. לטענת החברה, העירייה מחויבת לחתום על ההסכם גם על פי ההסכמות בין הצדדים וגם על פי החוק, אולם היא מתחמקת מחובתה לחתום על ההסכם.
בעתירה כי בשנת 2009 העירייה אף הוציאה שומה מעודכנת למגרש, לאחר שמועצת העיר אישרה מכירתו לחברה. אלא שלטענת החברה, העירייה חדלה מלנקוט צעדים למימוש ההסכם, ומפרה את חובתה לנהוג בהגינות ובתום לב כרשות ציבורית.
מנגד טענה העירייה כי אישור ההסכם על ידי מועצת העיר היה תנאי מתלה לחתימה על ההסכם, ובסופו של דבר החליטה מועצת העיר שלא לאשר את ההסכם שהובא לאישורה במרס 2015. זאת מאחר שקיים מחסור בשטחי ציבור בעיר, ובכוונת העירייה לשנות שוב את ייעוד המגרש לציבורי.
לטענת העירייה, אישור המכירה בשנת 2009 נבע ממצוקה כספית שבה היתה נתונה העירייה באותה עת על רקע הקמת האצטדיון העירוני, אך כיום השתנו הצרכים ויש לתת עדיפות להגדלת שטחים ציבוריים בעיר. העירייה הוסיפה כי מאז אושרה תוכנית תמ"א 38, גבר המחסור בשטחי ציבור וגדלה המצוקה כתוצאה מחסרונם.
עוד טענה העירייה כי החברה חתמה על הסכם חילופי קרקע עם העירייה, במסגרתו בתמורה להפקעת המגרש, קיבלה מגרש בכפר גנים ג' היוקרתית, עליו נבנתה שכונת מגורים, מה שהביא להכפלת הרווח הכספי של החברה. מרוז לא קיבלה את טענות העירייה וציינה בפסק הדין כי לפי חוק התכנון והבנייה, משניטלה קרקע מבעליה בכפייה לטובת מטרה ציבורית שנזנחה, קיים צידוק להשבת הקרקע לבעליה. "בשנת 2003 שונה ייעוד המגרש בחזרה למגורים לאחר שהייעוד הציבורי לא מומש על כן מחוייבת העירייה להציע את המגרש למכירה לבעליה המקוריים, ולמכור אותו להם, במידה והם מעוניינים בכך. העירייה פעלה בהתאם לחובתה ובין השנים 2010 ל-2015 אף היתה הרוח החיה במשא ומתן בין הצדדים, והיא זו שגיבשה את הנוסח הסופי של ההסכם והעבירה אותו לחתימת החברה. התנהלותה לאורך השנים מונעת ממנה לחזור בה.
"החלטת מועצת העיר לשנות את הייעוד בחזרה לציבור, לא בוצעה מעולם ולא אושרה שום תוכנית בוועדה המקומית המשנה שוב את ייעוד המגרש ממגורים לציבורי. מאז שנת 1997 עומד המגרש חסר שימוש, ולא סתם החליטה העירייה בשנת 2003 לשנות את ייעודו למגורים, ואין למועצת העיר סמכות לקבל החלטה אחרת. זאת קל וחומר נוכח מחדלי התכנון ומימוש הפקעה קודמת שלא הצדיקה את קיומה", קבעה מרוז.
"אין בסיס חוקי לחזרתה של העירייה מעמדתה", הוסיפה השופטת מרוז. "ייעוד המגרש לעת עתה הוא מגורים. ההחלטה לשנות את הייעוד פעם נוספת לציבורי התקבלה בחופזה, באורח ערטילאי, לאחר הגשת העתירה וכנראה בגללה, וללא עיגון בתוכנית".
על כן קיבלה מרוז את העתירה וחייבה את העירייה לחתום על הסכם למכירת המגרש לחברה בתמורה לתשלום על פי השומה הסופית שערכה העירייה בצירוף הפרשי הצמדה כדין. בנוסף השיתה על העירייה הוצאות משפט בגובה 20 אלף שקל.