האל-אס-די הפך מסם אסור לתרופה - ועכשיו גם בישראל

במשך 50 שנה האסיד היה תחת מתקפה חריפה של הרשויות. הסם תואר במונחים דמוניים, הוצא מחוץ לחוק, ואלה שעסקו בייצור ובהפצה שלו נשפטו ונכלאו ■ אז מה השתנה?

פסיכדלי / איור: Shutterstock / א.ס.א.פ קריאייטיב פסיכדלי / איור: Shutterstock / א.ס.א.פ קריאייטיב
שחר סמוחה 13.05.2017

ניק סנד מת אופטימי. כמעט חמישים שנים לאחר שהאף-בי-איי החל לרדוף אחריו, 41 שנים לאחר שירד למחתרת וחי בזהות בדויה במשך שני עשורים, ו-16 שנים לאחר שהשתחרר מכלא פדרלי אמריקאי שבו ריצה בסופו של דבר חמש שנות מאסר, סנד ראה בשנים האחרונות כיצד לפחות חלק מהמטרה שעבורה פעל במשך כל השנים הללו עומד להתממש. כשהוא מת בשנתו בגיל 75, לפני כשבועיים בקליפורניה, כמעט ניתן היה לומר ש"מפעל חייו" עומד לקבל הכרה ממסדית.

וזה היה חתיכת מפעל, תרתי משמע. במשך השנים ייצר סנד - הכימאי ההיפי שלמד את סודות המקצוע בצורה הכי לא רשמית שניתן לחשוב עליה (בקולג' הוא בכלל למד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה) - יותר מ-250 מיליון מנות של אל-אס-די.

האסיד שהוא ייצר יחד עם אוסלי סטנלי ועם טים סקאלי במעבדות מחתרתיות קטנות בארה"ב - אורנג' סאנשיין הם קראו לו - הניע את תרבות הנגד העולמית. הוא הטיס את הביטלס למסע הקסם המסתורי שלהם, שיגר את ג'ימי הנדריקס לגלקסיות רחוקות, איפשר לגרייטפול דד לפרום את התפרים שבין הזמן לחלל ובכלל עשה גוד טיים לכל מי שהגיע לוודסטוק ולכל אירוע דומה עד אמצע שנות ה-70. במקביל, הוא ייצר כמויות מסקאלין ו-DMT שהספיקו לאין-ספור טריפים ועסק במשך שנים בניסיונות לסנתז חומרים חדשים שיפיקו את החוויה מרחיבת התודעה המושלמת שאליה תמיד השתוקק.

בניגוד ליצרנים של חומרים לא חוקיים אחרים, סנד לא עשה את מה שהוא עשה בשביל הכסף. הוא האמין שאל-אס-די משחרר בני אדם מהמשטור של החברה ושל כבלי התודעה שלהם, ובאמצעות "המאפיה ההיפית" שקראה לעצמה "האחווה של האהבה הנצחית" הוא הפיץ אין-ספור מנות אל-אס-די לכל מי שהוא רק היה יכול. נחזור אליו בהמשך.

העניין המחודש באל-אס-די

בגלל לא מעט סיבות שמיד יפורטו, סמים פסיכדליים (והאל-אס-די בראשם) היו נתונים במשך חמשת העשורים האחרונים תחת מתקפה חריפה של הרשויות. הם תוארו במונחים דמוניים, הוצאו מחוץ לחוק והמחקר בהם נאסר, וכמובן שאלו שעסקו בייצורם ובהפצתם נשפטו ונכלאו.

אלא שבשנים האחרונות כל זה משתנה. מחקרים שנערכים באוניברסיטאות מובילות בעולם (וגם בישראל) מראים שלסמים פסיכדליים ישנו ערך טיפולי. כך למשל התברר שמנה אחת של אל-אס-די או של פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה) יכולה לדכא לחלוטין דחפים התמכרותיים לתקופה של חודשים ארוכים; שכמות זהה של החומר מסייעת לחולים במחלות חשוכות מרפא להיפטר מחרדת המוות המצמיתה, ושלקיחת אל-אס-די בסביבה נעימה ובטוחה מאפשרת לאנשים יצירתיים - מהנדסים, סופרים, מוזיקאים וכו' - להשאיר מאחוריהם אתגרים מחשבתיים ששיתקו אותם במשך חודשים ושנים ולצלוח מכשולים יצירתיים אדירים תוך כדי טריפ יחיד. במקביל, חוקרים הוכיחו שטיפול באמצעות MDMA (החומר הפעיל באקסטזי) הוא בעל ערך רב בהקלה על סבלם של פגועי פוסט טראומה.

המדענים גם מבינים טוב יותר מאי פעם כיצד האל-אס-די משנה את אופן פעולתו של המוח. הדמיות שפורסמו בשנה שעברה הראו שתחת השפעת אל-אס-די, רשתות ניורונים במוח מפסיקות להיות מנותקות זו מזו ויוצרות את מה שהחוקרים כינו "מוח משולב, אחיד יותר". בכך, ניתן הסבר מדעי לשינוי התודעתי המכונה "התמוססות האגו" שאנשים מתארים במהלך חוויית אל-אס-די: התחושה שהעצמי מתפרק ובמקומו נוצרת תחושה של חיבור מחודש עם מי שאתה, עם אחרים ועם הטבע. "החוויה הזו לפעמים מכונה חוויה דתית או רוחנית ונראה שיש לה השפעה חיובית מתמשכת על רוחו של האדם זמן רב לאחר שהשפעת הסם פגה", אמר אחד החוקרים בצוות.

ממצא נוסף שהתקבל מהמחקרים אישש את התחושה האינטואיטיבית של כל מי שאי פעם שמע או יצר מוזיקה תחת השפעת אל-אס-די: החלק במוח שאחראי על הזיכרון ועל הרגש "נדלק" כתוצאה מחשיפה למוזיקה תחת השפעת הסם ומתקשר בצורה חזקה בהרבה עם שאר חלקי המוח. כתוצאה מכך, הצלילים נחווים בצורה הרבה יותר רגשית.

ההתפתחויות בתחום כמובן מסוקרות בהרחבה בתקשורת, וגם השימוש בחומרים פסיכדליים שוב נחשב לאופנתי. כך למשל הטרנד הפרמקולוגי הלוהט של השנתיים האחרונות בקרב סטארט-אפיסטים מכונה "מיקרודוזינג" - בליעת כמויות מזעריות של פסילוסיבין או של אל-אס-די על מנת לשפר את היעילות ואת היצירתיות מבלי לייצר טריפ של ממש.

כנס ישראלי על אל-אס-די

העניין המחודש בחומרים הפסיכדליים לא פוסח גם על ישראל. ב-8 ביוני יתקיים בבית ציוני אמריקה בתל-אביב כנס מדעי ראשון מסוגו בישראל על פסיכדליה וחומרים משני תודעה. מארגן הכנס, ד"ר עידו הרטוגזון שעוסק בהיסטוריה ובסוציולוגיה של חומרים משני תודעה, אומר שהפנטזיה לארגן כנס פסיכדלי ישראלי מסתובבת לו בראש כבר הרבה זמן. "בשנים האחרונות, השיח על פסיכדליה קופץ מדרגה בעולם כולו", אומר הרטוגזון. "מספר הוועידות הפסיכדליות הבינלאומיות הולך וצומח בשנים האחרונות: מפסייקדליק סיינס בקליפורניה, שהיא הוועידה הגדולה ביותר בתחום, דרך הורייזונס בניו-יורק, ברייקינג קונבנשן בלונדון ועוד. ישראל נמצאת בחזית של המהפכה הפסיכדלית, והיו שלושה דוברים ישראלים שדיברו בכנס פסייקדליק סיינס באפריל האחרון, יותר דוברים מששלחו מדינות כמו גרמניה או צרפת. עכשיו היא הופכת לאחת המדינות הראשונות והחלוצות שמקיימות ועידה פסיכדלית משלהן".

הרטוגזון אומר שמושבי הכנס יוקדשו להיבטים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים של הפסיכדליה, לתחום המתפתח של טיפול פסיכדלי, ולשאלות הגדולות על עתיד התחום: לאן התנועה הזו הולכת, ובאיזה אופן היא תשתלב בתוך הרפואה, החברה והתרבות. העניין המחודש, הוא אומר, נובע מכמה סיבות: "בשנות ה-60 המחקר בחומרים הללו הופסק מסיבות פוליטיות ומינהליות בעיקרן. במשך עשרות שנים המחקר סבל מסוג של ימי ביניים, שבהם מגבלות שונות מנעו את חידוש המחקר. אבל בעשרים השנה האחרונות נפרצו המחסומים - כל מחקר חדש שמתפרסם ומדגים שתרפיה פסיכדלית היא בטוחה ויעילה עוזר בסילוק הדעות הקדומות ופותח את הדרך לעוד ועוד פרויקטים חדשים שצצים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר ברחבי העולם".

בנוסף לכך, מסביר הרטוגזון, "העולם הפסיכיאטרי ניצב מול שוקת שבורה. השימוש בתרופות פסיכיאטריות לטיפול בדיכאון, חרדה וטראומה עלה עשרות מונים בעשורים האחרונים, אך הוא לא מצליח לבלום את העלייה המסחררת במספר הסובלים מהבעיות הללו, ודורש מכמויות אדירות של אנשים להזדקק לטיפול תרופתי קבוע מבלי שבעיותיהם נפתרות. הפסיכדלים מציעים פרדיגמה חדשה: טיפול שנוגע לשורש הבעיה ומבקש להשיג ריפוי, במקום שיכוך של סימפטומים. המחקרים מראים שסשן אחד עם פסיכדלים כמו פסילוסיבין ו-MDMA מסוגל לפתור בעיות ששנים של טיפול בתרופות הקונבנציונליות אינן פותרות, ובאחוזים גבוהים מאוד של הצלחה. אלו תוצאות שקשה להתעלם מהן".

טלי חורב, עובדת סוציאלית קלינית שתרצה בכנס על יצוא ידע לקהלים מגוונים, קידום מחקר, פיתוח שיטות טיפול ומזעור נזקים, אומרת שהעניין שלה בתחום החל דווקא בגלל שעבדה כמתמחה בטיפול בהתמכרויות עם הרשות הלאומית למלחמה בסמים ועם אגודת אל סם. "הכרתי את הנושא טוב מהצד של החומרים הממכרים כמו הירואין, אלכוהול, חשיש ונייס גאי, וכבר אז חרתה לי הגישה של 'הכול לא' ושאין שום סייג לשלילה המוחלטת של חומרים מסוימים. אבל רק אחרי שעברתי לעבוד עם נשים אחרי לידה, למדתי המון על הצורך של נשים בעיבוד של חוויות קצה שהן לא יכולות להכיל".

לאחר שחורב למדה על היכולת של הפסילוסיבין לעבד חוויות קיצוניות למטרות טיפוליות, היא פנתה לפסיכולוג פרופ' אלי זומר מאוניברסיטת חיפה, וסיפרה לו שהיא מטפלת בנשים שעברו פגיעות מיניות וכי היא סבורה שיש לבדוק את השימוש בפטריות למטרות טיפול. זומר וחורב החלו לעבוד על מחקר משותף שבדק כיצד משפיעה נטילת פטריות הזיה על נפגעות טראומה. חורב אומרת שהתובנה המשמעותית ביותר שלה מן המחקר היא שבעוד שהנשים תיארו את החוויה שעברו עם הפטריות כיוצאת דופן וכשוות ערך לשנים של טיפול, הן לא שיתפו את המטפלים שלהן במה שעבר עליהן. "הן פחדו, התביישו וחשבו שלא יובנו, ובעצם הבנתי שאנשים עוברים חוויות מדהימות והם מפחדים לדבר עליהן ואז התהליכים התרפויטיים לא מתרחשים ולא קורה עם זה כלום. כלומר, האדם לוקח מהחוויה המון משמעות, אבל הוא לא עושה עבודה טיפולית".

אחרי שחורב השתתפה בכנס פסיכדלי בפראג, היא החליטה לקדם את הנושא בישראל. "אמרתי לעצמי שלא הגיוני שיש כזאת בורות לגבי הנושא ופתחתי קבוצה שיש בה כבר 500 איש: ממנהלי כספים, דרך פרופסורים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אמנים ואנשי הייטק ובינה מלאכותית. לכולם יש עניין בחומרים מרחיבי תודעה שאינם ממכרים ושיש להם פוטנציאל טיפולי והרעיון היה להכיר זה את זה, ליצור פתיחות לנושא ולהפחית את התיוג, אבל מהר מאוד התברר לי שיש גם מעשים - המחקר על ה-MDMA לטיפול בנפגעי פוסט טראומה בבאר יעקב; המחקר על שימוש בקטאמין נגד דיכאון באיכילוב; אנשים שעוסקים בעזרה ראשונה נפשית לאנשים במצוקה בסצינת המסיבות שיש בה הרבה שימוש בחומרים פסיכדליים. אלו אנשים שבגלל שהם מכירים את החומרים הללו, הם יכולים לעזור בצורה שאף אחד אחר לא יכול לעזור. מבפנים".

כשאני שואל את הרטוגזון מדוע לדעתו סמים פסיכדליים מייצרים עוינות ופחד ברמה כה גבוהה לעומת חומרים אחרים על אף שהם אינם ממכרים, אינם הורגים ואפילו אינם עד כדי כך נפוצים, הוא אומר כי "במשך שנים התקיים מסע תעמולה מאוד אפקטיבי נגד החומרים הללו. המלחמה בסמים הטמיעה בחברה דעות ותדמיות מוטעות לגביהם ולגבי המשתמשים בהם. העובדה שהפסיכדלים היו מזוהים עם תת-תרבות שבשולי הזרם המרכזי של החברה, ושחלק מהמשתמשים עשו בהם שימוש לרעה, לא תרמה לתדמית שלהם במיינסטרים. אני חושב שיש רתיעה מיוחדת דווקא מהחומרים הללו, משום שבניגוד לסמים 'סטנדרטיים' יותר כמו אלכוהול, קוקאין או ריטלין, הם מערערים רבות מההנחות שלנו על עצמנו, על החברה שלנו, על דתיות ורוחניות ואפילו על טבע המציאות. אלו דברים שאנשים רבים בחברה חוששים להתעמת איתם, והרבה פעמים מרגיז או מפחיד אותם שאנשים אחרים מתנסים בהם. מעבר לזה, אנחנו פוחדים מדברים שאנחנו לא מבינים והפסיכדלים הם חלק מהקטגוריה הזו. אפילו שכל המחקרים שבדקו את הנושא מראים שפסיכדלים הם חומרים בטוחים למדי, ומזיקים משמעותית פחות משאר הסמים הפופולריים - החוקיים והלא חוקיים - כל סיפור אימה אנקדוטלי על שימוש שגוי בפס יכדלים שהוביל לנזק, מקבל תשומת לב רבה בהרבה משמקבלים מיליוני המקרים של מוות ואלימות במשפחה שנגרמים בהשפעת האלכוהול, למשל. אלו נחשבים בחברה שלנו למובן מאליו. בנוסף, למרבה הצער, לפעמים אנשים לא מבחינים בין שימוש לרעה בחומרים הללו, שאכן עשויות להיות לו השלכות קשות לבין השימוש המבוקר בהם במחקר, בתרפיה ובטקסים דתיים, שמחקרים מראים שהוא בטוח מאוד".

הרטוגזון סבור כי בדומה לתהליך שעברה המריחואנה בעשור האחרון, אנו נמצאים בעיצומו של תהליך של אימוצם של חומרים פסיכדליים על-ידי הממסד והכנסתם לשימוש הדרגתי במגוון רחב של הפרעות. "בכנס פסייקדליק סיינס שנערך באפריל, דובר על כך שתוך ארבע-חמש שנים יתקבל אישור לשימוש ב-MDMA לטיפול בפוסט-טראומה, וחמש עד שבע שנים לאישור של פסילוסיבין לטיפול בדיכאון ובחרדה אצל חולים סופניים. בניגוד לטיפול התרופתי השכיח בימינו, הפרדיגמה החדשה מציעה את התרופות הללו כחלק מתהליך פסיכותרפויטי רחב יותר - כחומרים המסייעים ומעצימים תהליכים של פסיכותרפיה, שמסוגלים לשחרר באופן טבעי והוליסטי מחסומים פנימיים שאנשים תקועים איתם לאורך שנים".

עם זאת, שאלת הליגליזציה של החומרים הללו מורכבת יותר ולאו דווקא צפויה לצעוד בנתיב שבו עברה המריחואנה. "זה עניין שדורש דיון על האופן שהחומרים הללו יכולים לעבור אינטגרציה לחברה", אומר הרטוגזון. "יש מחשבה שהאימוץ הרפואי יוביל בסופו של דבר לליגליזציה, ומודל כזה בוודאי עדיף א-פריורית על המודל הכושל והמזיק של המלחמה בסמים, אבל הדרך לשם עוד עתירת מכשולים. אני למשל בכלל לא בטוח שיהיה נכון למכור פסיכדלים לכל דורש בחנויות, כפי שנעשה בהולנד למשל, אבל בהחלט יכול להיות שמודל של מרכזי טיפול פסיכדלים ושל קורסים המלמדים שימוש נבון בפסיכדלים יכולים להוות דרך מיטיבה לשילוב של החומרים הללו בחברה".

"אני חושבת שישראל מחוברת לעולם, ומה שקורה בעולם זה שיש התפתחות משמעותית במודעות ובידע. גם THC הוא חומר משנה תודעה ותראה מה קרה איתו בשנים האחרונות", אומרת חורב. "אני מאמינה שהדברים האלו עולים למעלה מדעת הקהל, ואז הם משפיעים. הפסיכדליה תעשה את אותו תהליך. כשיש תוצאות נפלאות בבאר יעקב ובעולם, וכשה-FDA מתחיל לאשר דברים כמו MDMA, אני מניחה שגם החומרים האחרים יאבדו את השטניות שייחסו להם. זה ייקח זמן, אבל אני אופטימית. אם לא הייתי אופטימית, לא הייתי עושה את זה".

חורב אמנם תומכת בשימוש בחומרים פסיכדליים לצורכי טיפול וכמובן שבהמשך המחקר, אך היא אומרת שבהחלט קיימת בהם סכנה של שימוש לרעה וכי יש לפעול כדי לצמצם אותה ולמזער את הנזקים שהם עשויים לגרום. מהו בעצם שימוש לרעה באל-אס-די, פסילוסיבין וסמים מרחיבי תודעה אחרים? "החומרים האלה הם חומרים מאוד חזקים, שמפגישים את מי שלוקח אותם עם מצבים תודעתיים שהוא מעולם לא חווה אם הוא לא התנסה בהם בעבר, והם קשורים בפירוק מנגנוני הגנה, היעדר ויסות חושי, חיבור של חושים והצפה של זיכרונות שבדרך כלל יש לנו פחות גישה אליהם. זו חוויה עוצמתית ומטלטלת. תחושת האחדות והתמוססות האגו קשות לעיכול. הן יכולות להיות נפלאות, אבל יכולות גם להיחוות כמאוד-מאוד מפחידות עד כדי פירוק אצל אנשים מסוימים. שימוש לרעה הוא שימוש שאין בו כוונה או הבנה של מה שהולך להיות, ושהבן אדם לא הכין את עצמו להתמודד עם הדברים הללו אלא רק חשב שיהיה לו כיף כמו בחומרים פסיכו אקטיביים אחרים שאנשים עושים רק בשביל הכיף. פה אין הבטחה לטוב או רע. זה יכול להיות גם מאוד קשה או אינטנסיבי וזה בדרך כלל גם וגם. כשלא יודעים מספיק על החומרים, כשמערבבים אותם, כשלוקחים אותם בגיל צעיר מדי, כשמשתמש ים בהם בתדירות גבוהה בלי לעבד את החוויה, כשמגזימים עם הכמות, וגם כשנמצאים במצבי סטרס בחיים או במקומות לא נעימים, זה שימוש לרעה. זה לא הורג כי חומרים פסיכדליים לא הורגים אלא אם אתה מתייבש או עושה תאונה, אבל מה שמסוכן זה התפרקות נפשית שעשויה להיות סיפור רציני ואפילו יכולה להשאיר אנשים מסוימים מפורקים נפשית כל החיים. שימוש נכון, לעומת זאת, אמור להיות מושכל מבחינת הכמויות, הגיל, הבשלות, המקום שבו אתה נמצא והאדם שאתה נמצא איתו, וכמובן העיבוד שנעשה אחר כך. זה למשל דבר שהוא משמר מחקרית את התוצאות הטובות של השימוש".

חמש שנות מאסר

לשוטרי המשטרה הקנדית שפשטו בסתיו 1996 על מעבדת הסמים הסודית בפורט קוקוויטלאם בבריטיש קולומביה, כמובן שלא היה עניין בסגולות הרפואיות והטיפוליות של אל-אס-די. לעומת זאת, היה להם עניין רב מאוד באדם המסתורי שהם מצאו במעבדה, שבה הם איתרו בין השאר גם 43 גרמים של אל-אס-די גבישי - כמות שממנה ניתן לייצר לא פחות מ-430 אלף מנות של הסם. דוברי המשטרה הנלהבים סיפרו באותה תקופה לעיתונאים הסקרנים שלמעבדה הייתה יכולת לייצר מספיק אל-אס-די כדי "לשלוח ליותר מטריפ אחד כל גבר, אישה וילד בקנדה".

העצור סירב לשתף פעולה עם השוטרים, אבל עיון במסמכיו גילה ששמו דייויד רוי שפארד. עם זאת, גם אחרי חודשיים של חקירה אינטנסיבית השוטרים ידעו עליו רק שני דברים: שהוא בן 55, ושאין לו שום היסטוריה אישית. לא היו לו חשבונות בנק, רישיון נהיגה או תיקים רפואיים ושום מאגר מידע בקנדה לא הכיל מידע כלשהו על אדם בשם הזה.

רק לאחר שטביעות האצבע של הכימאי המסתורי נשלחו לאף-בי-איי, גילו הקנדים את מי הם תפסו. סנד, ששהה במדינה עשרים שנה אחרי שנמלט מאימת החוק האמריקאי ב-1976, נחשב במשך שנים לאגדה או לרוח רפאים. אחרי הכול, הוא היה אחד משלושת הכימאים שייצרו את האל-אס-די הטהור והמשובח ביותר שהניע את תרבות הנגד בשנות ה-60. בעוד ששני הכימאים האחרים - טים סקאלי ואוסלי סטנלי האקסצנטרי והמבוגר יותר שחנך אותם - נכנסו לכלא, הוא הצליח להיעלם.

מבט אחד על סקאלי וסנד (והסרט הדוקומנטרי המעולה עליהם, The Sunshine Makers, מספק רבים כאלו) מספיק כדי להבין עד כמה לא סביר היה החיבור בין השניים. בעוד שסנד היה כריזמטי, מצחיק, נטול פחד ומשוחרר (הוא נהג למשל להתפשט בציבור עד יומו האחרון, כשנחה עליו הרוח), סקאלי הוא ההיפך המוחלט. כאדם שמכריו מגדירים כממוקם אי-שם על הספקטרום האוטיסטי, הוא היה חששן, נחבא אל הכלים וכפייתי בכל הרגליו - במשך כשלושים שנה הוא אכל מדי ערב את אותה ארוחה (פסטה עם חמאה וגבינה) וגם אחרי שנים ארוכות של פרישה מהתחום הוא זוכר לפרטי-פרטים כל שלב בתהליך הזיקוק הארוך והמסובך של האסיד.

החיבור בין השניים היה מבוסס על סקרנות, נכונות לעבודה קשה וללקיחת סיכונים, ובעיקר על אמונה יוקדת בכוחם של חומרים פסיכדליים להציל את המין האנושי מעצמו. "חשבנו שאם נצליח לייצר 200 קילו של אל-אס-די, ושכמה מאות מיליונים של בני אדם יקחו אותו, נעלה את האנושות לדרך חדשה", נזכר סקאלי בחיוך.

השניים רכשו בלונדון את החומצה הליסרגית - היסוד שממנו מייצרים את האל-אס-די - הבריחו אותו לארה"ב ואז פתחו מעבדה בצפון קליפורניה. כפי שניתן להניח, כל תהליך הייצור נעשה בתוך ענן הזייתי. "לפעמים, משהו היה רותח ונשפך על צלחת, ואז הייתי תופס אותה ונכווה באצבעות ואז מכניס אותן לפה לרגע ופתאום נזכר - הו, לא, הרגע לקחתי 2,000 מיקרוגרם של אסיד", סיפר סנד בסרט.

לאחר שכמויות אדירות של הסם היו מוכנות, התחברו הכימאים אל חבורה של שודדים לשעבר שהפכו להיפים לאחר שהתנסו באסיד, ומיליוני הגלולות החלו לעשות את דרכן לרחבי העולם. "דמיינתי שבכל מקום בעולם יקומו מרכזים שבהם יהיו מדריכים מנוסים כמוני שידריכו אנשים בטריפים שלהם", נזכר סנד. "היינו אוונגליסטים. נוצרים לא יאהבו את מה שאני אומר, אבל נגענו ביותר נשמות מישו. פשוט מפני שזה עולם מודרני ומשום שלישו לא היה אסיד", אומר בסרט מנהיג "האחווה של האהבה הנצחית", מייק ראנדל.

מיותר כמעט לציין שהאופוריה הפסיכדלית שחשו הכימאים והמשתמשים הייתה לצנינים בעיני הממסד. כבר ב-1966 הקים האף-בי-איי צוות משימה מיוחד שנועד לגלות מהיכן מגיע האל-אס-די ששטף את העולם, ובסופו של דבר - ואחרי שהמעבדה הסודית נדדה לשכונה בורגנית בדנבר - הסוכנים הצליחו במשימתם. סטנלי נעצר ראשון בדצמבר 1967, וסקאלי וסנד נשארו לבדם. סקאלי נעצר במאי 1969, שוחרר בערבות, אך המשיך לייצר אל-אס-די עד שהפחד הכריע אותו.

סנד, שהגדיר את עצמו עד יומו האחרון כ"לוחם פסיכדלי", לא נרתע. "המוטיבציה שלי הייתה שיהיה לי מספיק כסף כדי לחיות בנוחות ולפתוח כמה שיותר מעבדות כדי לייצר כמה שיותר אסיד", אמר בשנים הבאות הוא המשיך לייצר כמויות אדירות של אל-אס-די במעבדות סודיות ולבלבל את הסוכנים שעקבו אחריו.

סקאלי הורשע ב-1974 ונידון ל-20 שנות מאסר, אך בסופו של דבר קיבל חנינה ושוחרר לאחר שנתיים, שבהן גם השלים דוקטורט בפסיכולוגיה. סנד, שנעצר ב-1973 ושוחרר בערבות, נידון ל-15 שנות מאסר, אבל ב-1976, רגע לפני שאמור היה להיכנס לכלא, הצליח להימלט לקנדה. הוא חי שם בזהות בדויה במשך שני העשורים הבאים והמשיך לייצר חומרים פסיכדליים במחתרת עד שנעצר. אחרי שזהותו התבררה הוא הוסגר לארה"ב וריצה חמש שנות מאסר. מאז שחזר לעולם ב-2001 הוא אמנם לא ייצר יותר סמים, אך היה פעיל מאוד בקהילה הפסיכדלית והרצה בכנסים רבים.

ימים אחדים לפני מותו, כששטח בפני הקהל שבא להקשיב להרצאתו בכנס פסייקדליק סיינס בקליפורניה את תפיסת עולמו, הוא אמר שבעיניו אל-אס-די מספק תשובות לשאלות הבסיסיות ביותר: "מי אתה, מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה והאם אנחנו פה כדי להילחם או כדי לעשות אהבה?".

כל מה שלא ידעתם על אל.אס.די

היסטוריה

אל-אס-די סונתז לראשונה ב-1938 על ידי הכימאי השווייצרי אלברט הופמן ממעבדות סנדוז (כיום חברת התרופות נוברטיס), שעסק במחקר על שימושים רפואיים של פטריית הארגוט הגדלה על צמח השיפון. מאפייניו הפסיכדליים רבי העוצמה של הסם התגלו במקרה רק חמש שנים לאחר מכן כשכמות לא ידועה של החומר נספגה באצבעותיו או בפיו של הופמן. כעבור כמה ימים, ב-19 באפריל 1943, הופמן ניסה על עצמו את הסם ונטל כמות אדירה של 250 מיקרוגרם (הכמות הנוכחית עומדת על כ-100 מיקרוגרם למנה).

השפעה וסכנות

אל-אס-די ידוע בשל יכולתו לייצר הזיות רבות עוצמה בעיניים סגורות ופקוחות, ליצור מיזוג קוגניטיבי בין חושים (למשל ראייה של צלילים) ולגרום לתחושת התעלות רוחנית ולחיבור עמוק לעצמך, לאנשים אחרים ולטבע, שנובע מהרגשה של התמוססות האגו. ניתן ליטול אל-אס-די בצורה נוזלית (הוא שקוף ונטול טעם או ריח) או באמצעות הספגתו בנייר, בגלולות או בקוביות סוכר. טריפ נמשך בין 8 ל-12 שעות.

אל-אס-די אינו ממכר ולא ידוע על מקרים שבהם עצם נטילתו גרמה למוות. עם זאת, בתנאים מסויימים, בין היתר אצל אנשים צעירים מדי או בעלי מבנה נפשי לא יציב, האל-אס-די עשוי לגרום להתקפי חרדה רבי עוצמה, שמכונים "טריפ רע", עד כדי ריסוק או התפרצות של פסיכוזה.

מחקר

בשנות ה-50 וה-60 נעשו ברחבי העולם מחקרים רבים בניסיון למצוא שימושים רפואיים ופסיכיאטריים לאל-אס-די. כבר אז הוא התגלה כחומר יעיל לטיפול באנשים עם בעיות התמכרות וכן בסובלים מדיכאון ומחרדה. בשל העובדה שמי שנוטל את הסם נכנס למצב תודעתי ייחודי, ויכולתו לעורר הזיות רבות עוצמה, הוא נבחן על-ידי צבאות ארה"ב ובריטניה כנשק כימי שינטרל את חיילי צבא האויב. הסי-איי-איי אפילו שקל בשלב מסוים לסמם באל-אס-די את שליט קובה המנוח פידל קסטרו לפני נאום חשוב על מנת להביך אותו בפומבי.

לאחר שהוצא אל מחוץ לחוק ב-1966, הכניס הנשיא ניקסון את הסם לקטגוריית הסמים המסוכנים ביותר בתחילת שנות ה-70 ומנע את המשך המחקר בו. עם זאת, בשנים האחרונות התעורר עניין מחודש ביכולות הטיפוליות שלו ונעשים בו מספר רב של מחקרים, גם בישראל.

חוקרים באימפיראל קולג' בלונדון שעשו שימוש במכשיר FMRI הראו בשנה שעברה מה בדיוק קורה בתוך מוחו של מי שלוקח אל.אס.די. בעוד שבתנאים רגילים, המידע שהעיניים מעבירות מעובד בחלק האחורי של הראש שנקרא קליפת המוח הראייתית, אצל נסיינים שקיבלו את הסם, אזורים אחרים במוח "נדלקו" כדי לספק כוח עיבוד ויזואלי, מה שמסביר את יכולתם של המשתמשים "לראות" חזיונות מורכבים גם כשעיניהם עצומות.

בנוסף, המחקר חשף גם מה קורה במוח כשאנשים מדווחים על שינוי מהותי של איכות התודעה שלהם תחת השפעת הסם. "בדרך כלל המוח שלנו מורכב מרשתות עצמאיות המבצעות פונקציות מיוחדות נפרדות, כמו ראייה, תנועה ושמיעה וכן דברים מורכבים יותר כמו תשומת לב", אמר אחד מעורכי המחקר, ד"ר רובין קארהרט-האריס. "תחת השפעת האל.אס.די, הרשתות הללו מפסיקות להיות מנותקות זו מזו, ובמקום המערכות הנפרדות, אתה רואה מוח משולב או אחיד יותר. התוצאות שקיבלנו מראות כי האפקט הזה, הוא זה שעומד בבסיס השינוי התודעתי המהותי שאנשים מתארים".

הוספה לנושאים שמעניינים אותי
מחקרסמים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל קוד האתי המופיע בדו"ח האמון לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה אוטומטית ולא יפורסמו באתר.