קצת לפני החג נחתה בתיבת הדואר שלי חוברת בצבע חאקי שזעקה על תופעות של הרס עצמי בצה"ל כתוצאה מריצה עיוורת של חסידי הפוסט-מודרנה הפוגעים בביטחון המדינה ובנשיות. לחוברת נלווה דף עם תמונות ונתונים על שילוב נשים בתפקידי לחימה, המצביעים על כך שיכולותיה המבצעיות של אישה נמוכות בהשוואה לאלה של גברים.
שוחחנו על החוברת הזאת סביב שולחן המטבח, שהתאספו בו בסוף השבוע שלפני החג החברים של הדור הצעיר הפרטי שלי - בנות שירות לאומי לצד חיילים בקורסים ובחילות קרביים, כולל בנות. תוך כדי כילוי החמץ שנותר בבית דיברנו על המציאות כפי שהם רואים אותה בשטח וכפי שהיא משתקפת בחוברת.
וכבר ברור שהשיחה הזאת היא לא על הצבא אלא על החברה כולה, הרי גם בשוק העבודה אנחנו עדיין מדברים על גיוון והכלה. זו לא שיחה על השאלה אם נשים יכולות לסחוב פק"ל באותו משקל כמו גברים, אלא על השאלה אם ארגון, כל ארגון, צריך רק שרירים וכמה שיותר מהם או שיש ערך אמיתי, עסקי, מעבר לערך החברתי והערכי, ביצירת צוותים שבהם פועלים גברים ונשים יחד, בעולמות שהיו בעבר גבריים בלבד.
לפני שעוסקים בשאלה איך יודעים מתי השילוב הוא נכון ומתי הוא פוגע ביעדי הארגון, עלינו לבדוק אם נקודת המוצא שלנו היא אובייקטיבית או מבוססת על נורמות ועל התפיסה של מה מקובל ומה לא מקובל. ולא נדבר כאן בכלל על תפיסות הנוגעות לדת, שהרי גם מפיצי החוברת מסתתרים מאחורי נתונים אובייקטיביים כביכול.
בואו נחזור להגדרה של נורמה. בתחומים רבים מה שנראה לנו היום נורמלי היה עד לא מזמן חדשני ואפילו בלתי מושג. בסרט "מלאכיות מברזל" (Iron Jawed Angels) על מאבק הנשים למען זכות בחירה בארה"ב, הנשיא אומר לנשים שחבל שילכלכו את החצאיות ברפש של הפוליטיקה, והן עונות לו שעל פי החוקה מגיע להן להיות אזרחיות שוות זכויות, לא רק חובות. אליס פול, מנהיגת הקמפיין, מתבקשת להסביר את עמדתה והיא עונה "מה יש להסביר? תסתכלו אל תוך לבכם, שלי לא שונה. אתם רוצים לסחור ולעסוק במקצועות לפרנסתכם, גם אני. אתם רוצים להביע את עצמכם, להגשים את השאיפות שלכם, גם אני. אתם רוצים קול בשלטון שבו אתם חיים, גם אני. מה יש להסביר?"
היום, זו אכן שאלה טובה אבל לא כל כך מזמן זו הייתה הנורמה במדינות רבות (בישראל, אגב, השאלה הזאת מעולם לא עמדה על הפרק). בעולם העבודה עצמו, במשך שנים רבות, הנורמה הייתה שנשים משמשות בתפקידי אדמיניסטרציה בלבד. דווקא המלחמות שינו את המצב הזה. ארגונים נזקקו לנשים כדי שיחליפו את הגברים שיצאו למלחמה ולא יכלו להתעכב על השאלה אם הן מסוגלות לעשות את העבודות הנדרשות. היום, בארה"ב נשים הן כבר 50% משוק העבודה ובכל העולם הן 50% מהסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. הן עדיין לא מרוויחות כמו עמיתיהן הגברים אבל הכיוון ברור.
הדורות הראשונים של נשים שהצליחו בשוק העבודה התעקשו שישפטו נשים כמו גברים. אותן נשים לא רצו באחוות נשים והן התמודדו עם המכשולים בכך שעבדו קשה יותר והיו טובות יותר. אבל דווקא בשנים האחרונות אנחנו רואים גישה אחרת בשיח על שילוב נשים, הטוענת שנשים לא יגשימו את הפוטנציאל שלהן כל עוד ישחקו לפי החוקים של הגברים, וצריך להגדיר מחדש את החוקים במקום העבודה כך שיאפשרו לכולם למצות את המיטב.
אביבה ויטנברג-קוקס, מנכ"ל פירמה לייעוץ מגדרי ומחברת הספר How Women Mean Business, טוענת שדווקא הטענה שצריך לנהוג בנשים ובגברים באותו אופן בדיוק היא שמנציחה את הקושי של נשים להשיג שוויון בעולם העבודה. דווקא ההכחשה של ההבדלים פוגעת בנשים, משום שהיא מדירה אותן באופן מודע ולא מודע מתפקידים ומעמדות הנהגה. משום שאנחנו לא מלמדים לראות ולקבל את ההבדלים, נשים נמדדות מול נורמות גבריות של דפוסי התנהגות וסגנון ופעמים רבות נתפשות כלא מתאימות. הדרך לפרוץ קדימה היא דווקא בהגברת המודעות להבדלים אבל גם להזדמנויות כדי שאפשר יהיה לנהל צוותים מגוונים המורכבים משני המינים.
מחקרים מראים שנשים אכן פועלות בדרכים שונות מגברים - הן פחות אגרסיביות, נוטות פחות לפעול מתוך תחרות, נוטות יותר לבנות גשרים ושיתופי פעולה, עוסקות פחות בכוח ויותר בצוות. בעולם החדש, שבו צוותים קמים ומתפרקים בהתאם למשימות, שינויים הם דרך חיים ודווקא האיכויות האלה הופכות להיות מרכזיות. מחקר של מקינזי על יכולות מנהיגות הראה שנשים מציגות 5 מתוך 9 היכולות הנדרשות בתדירות גבוהה יותר וכשמדרגים את היכולות החשובות בעולם החדש, אלה שבראש הרשימה הן דווקא אלה שמאפיינות יותר נשים.
הכוח שבשילוב
אבל זה רק חלק מהסיפור. הסיפור האמיתי הוא בשילוב בין גברים לנשים. חוקרים מ-MIT שיצאו לבדוק מדוע צוותים מסוימים הם "חכמים" יותר מאחרים הניחו שימצאו קשר בין היכולות של הפרטים בצוות ליכולת הצוות כולו, אבל הקשר הזה לא התקיים, וגם לא היה קשר בין יכולת הצוות לרמת המוטיבציה של היחידים. שלושה גורמים בכל זאת השפיעו באופן מובהק על תפקוד הצוותים: תרומה שוויונית לעבודה, במקום דומיננטיות של אחד או שניים מהצוות; היכולת לקרוא מגוון תגובות רגשיות באמצעות התבוננות בעיניו של האחר; וזה כנראה מוביל לגורם השלישי - מספר הנשים בצוות. ככל שהיו יותר נשים, כך היו תוצאות העבודה בצוות טובות יותר.
מחקרי המשך שנעשו למחקר הזה חיזקו את הממצאים האלה גם בצוותים שעבדו פנים אל פנים וגם בצוותים וירטואליים, שבהם היכולת לקרוא תגובות רגשיות מהסתכלות הוחלפה ביכולת לעקוב אחרי מה שאנשים מרגישים, יודעים ומאמינים. וכן, נמצא שלנשים יש יתרון ביכולות אלו.
בחוברת שנחתה אצלי בדואר, מופיעה תמונה של חיילים וחיילות מטפסים על קיר באימון. לחיילות, הנמיכו את הקיר. האם הצבת רף אחר לנשים בהקשר של כוח פיזי היא בעיה? הדבר תלוי כנראה בעבודה שתידרש מהחיילים האלה בהמשך ובשאלה עד כמה הטיפוס על קיר נועד לבנות כושר או להכין את החיילים לעבור מכשול כזה בדיוק. עולם העבודה כבר יודע שאם צריך כוח שרירים בלבד, לגברים יש יתרון. אבל בעולמות שבהם צריך גם או אפילו רק כוח המגיע מהראש ומהלב, השילוב בין גברים לנשים דווקא מחזק. השאלה שהחוברת מפספסת אינה אם נשים יכולות לסחוב או לטפס כמו גברים, אלא אם יותר ויותר מקצועות דורשים דווקא את מה ששילוב נשים בצוות מביאות, יכולות מסוג אחר ודינמיקה שנוצרת בצוות שדווקא הופך אותו ליותר חזק.
כותבת הטור הזה אינה מתיימרת לדעת באילו מקצועות צבאיים נכון לשלב נשים, אבל כמו בכל ארגון, גם בצבא מבינים שצריך לבחון את הצרכים ואת התפקידים - כיצד הם השתנו והיכן באמת צריך את כוח השרירים והיכן כוחות אחרים; היכן צריך להסתכל על האתגרים של העתיד, בלי להיצמד למה שהיה נכון למלחמות העבר או למה שנדמה לנו נורמטיבי רק כי התרגלנו.
סביב שולחן המטבח, שאלתי את שני, הקרבית שבחבורה, על הנתונים שבחוברת. באימונים, היא מספרת לי, מתחילים במשקל יותר נמוך, כדי לבנות כוח. בסוף, בפעילות, אנחנו סוחבות בדיוק אותו משקל. לכן גם אחרי הטירונות והמסלול אנחנו ממשיכות להתאמן, כי אנחנו צריכות לוודא שאנחנו בכושר, גם כשחלק מהחיילים הגברים סביבנו כבר לא מקפידים להתאמן. נשים עובדות מכירות את התשובה הזאת כבר שנים: אני פשוט צריכה להיות יותר טובה. אני דווקא שמחה שהצבא מוביל את הדרך מבחינת ההבנה שצריך לבדוק, לשאול, לאתגר את הקיים; ההבנה שאולי השילוב דווקא מחזק את הצוותים ואת היכולת, ובכך גם את הארגון. לשני, למאיה, לטליה, לירדן ולחברותיהן אני מאחלת קודם כול לחזור הביתה בשלום, אבל גם שיגיע היום שבו זה יהיה ממש ברור שהן צריכות להיות מה שהן רוצות להיות, לא יותר ולא פחות.
נשים מפגינות יותר
הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "עולם העבודה העתידי", www.niritcohen.com