דני איטליאנו, מנכ"ל אוטו איטליה, יבואנית פרארי ומזראטי
"לשחק כדורסל וללמוד בקליפורניה היה הגשמת חלום"
בעברי שיחקתי כדורסל וחלום חיי כנער היה לשחק בליגת המכללות בארה"ב, כיוון שמדובר בליגה המקצועית ביותר בעולם שמייצרת שחקנים לליגת ה-NBA. באמצע שנות ה-90 לא היה אינטרנט ולא היו אמצעי תקשורת כפי שיש היום. לכן, רכשתי ספר הסוקר את כל מוסדות הלימוד שיש בארה"ב ולאחר שהתייעצתי ותחקרתי את האוניברסיטאות והמכללות הרלוונטיים לכדורסל שלחתי מאות מכתבים ולחלקם אף שלחתי קלטות וידאו על-מנת שיתרשמו מהיכולות המקצועיות שלי.
אחרי השחרור מהצבא טסתי עם רשימה ארוכה של אוניברסיטאות שהתענינו ורצו שאגיע להיבחן.
לאחר כחודש וחצי של אימונים קשים ומפרכים, לחץ מנטלי גדול ונסיעות ארוכות בדרכים, בסופו של דבר הצלחתי להתקבל לאוניברסיטת Fullerton שבקליפורניה, לה יש קבוצה בליגה הבכירה בכדורסל.
לשחק וללמוד בקליפורניה היה בשבילי הגשמת חלום ומעבר לחיי עצמאות בגיל צעיר יחסית, רחוק מהבית והחברים.
זאת הייתה תקופה בה למדתי המון מבחינה מקצועית אישית וחברתית, ועצם העובדה שהשגתי את מה שרציתי בעצמי מסמלת עבורי חרות ועצמאות.
דני איטליאנו / צילום: יוסי אלוני
עומר אונגר, נציג Mastercard בישראל
"ניתן במקרים מסוימים להתמודד עם קונפליקטים מורכבים ולהשתחרר מדעות קדומות"
בשנת 2011 השתתפתי ב"נבחרת שלום" - משלחת ישראלית פלסטינית לטורניר גביע העולם בכדורגל אוסטרלי שנערכה במלבורן בהזמנת ה-AFL (Australian football league). מדובר בספורט אינטנסיבי ופיזי שאינו מוכר אצלנו באזור, והמטרה הייתה למצוא שפה משותפת בין חברי המשלחת דרך אתגר ספורטיבי.
ואכן, כשנותנים לחבורה של צעירים כדור ושער, אפילו אם מדובר במקרה הזה בכדור אליפטי ושער המורכב מארבעה מוטות אנכיים, הם ישכחו לרגע את העולם מסביב ויתרכזו בלצבור נקודות ולנסות לנצח יחד ובשיתוף-פעולה את הנבחרות היריבות.
למרות קשיים רבים ניתן לומר שהחוויה המשותפת הובילה לקשר בין השחקנים שנמשך לאחר מכן דרך רשתות חברתיות ובהזמנות הדדיות לאירועים ושמחות. החוויה הייחודית הזו לימדה אותי שניתן, במקרים מסוימים, להתמודד עם קונפליקטים מורכבים ולהשתחרר מהמגבלות שמטילות עלינו דעות קדומות, אם משנים את ההקשר ומוצאים מטרה משותפת לקדם.
את התובנה הזו אני מנסה ליישם כשאפשר בהקשרים שונים, כולל עסקיים.
עומר אונגר / צילום: תמר מצפי
אודי דהאן, מנכ"ל UBS Wealth Management Israel
"אנחנו הישראלים צריכים לצאת לחירות של צניעות"
במהלך התקופה בה הייתי סטודנט לתואר שני בשווייץ, הסטודנטים השווייצרים הבוגרים יותר אירחו אותנו לסוף שבוע של סקי באכסניה בסגנון בית ספר שדה. באוטובוס בדרך לשם נשאלנו, הקולגות שלי ואני על-ידי השווייצרים, על יכולות הגלישה שלנו בסקי או סנואובורד. כמובן שאנוכי, הישראלי, וחבריי ההודים והסינים, תיארנו ברצינות את העובדה שאנחנו גולשים מעולים. השווייצרים לעומת זאת היו הרבה יותר עדינים וצנועים בתיאורם את יכולתם המקצועית על המגלשיים. מיותר לציין כי במבחן המציאות יכולותיהם המקצועיות עלו על שלנו בכמה וכמה רמות, ואף התברר בדיעבד שחלקם משמשים בזמנם הפנוי כמדריכי סקי. בעיניי זה היה מפגש תרבותי קלאסי בו צד אחד, הישראלי לדוגמה (כאן אעיד על עצמי בלבד) מפריז טיפה ביכולותיו האמיתיות בכדי למשוך את תשומת-הלב, והצד האחר ממעיט ביכולותיו בכדי למשוך פחות תשומת-לב.
המסקנה המקוצרת והשיעור שקיבלתי לחיים מתחלקים לשניים: ראשית: Walk The Talk - אף פעם לא הזיק להמעיט בתיאור היכולות; להפריז יכול להיות לא נעים. שנית, במפגשים תרבותיים בין אנשים ממדינות שונות ואפילו מאותה המדינה, חשוב לתת תשומת-לב רבה להבנת תרבות האחר ובניית מסלול מאחד תרבויות במיוחד במקום העבודה כי: "Culture eats strategy for breakfast" (או בעברית: התרבות אוכלת את האסטרטגיה לארוחת הבוקר).
אודי דהאן / צילום: רונן מכלב
שאול לוטן, מנכ"ל ומבעלי חברת הייזום והבנייה משולם לוינשטין
"עשיתי הכול כדי לאפשר לי להיות אדון להכנסותיי והוצאותיי"
הפעם הראשונה בה בעצם "יצאתי לחופש" הייתה עם קבלתי לטכניון בחיפה, שבוע אחרי השחרור מצה"ל. שכרתי דירה בשכונת נווה שאנן בחיפה, מכיוון שעד אותה עת שהיתי "בחממת בית הוריי".
וכך, בנוסף לטיפול היומיומי הכרוך במגורים מחוץ לבית, היה עליי לשמור על תקציב הוצאות אותו ערכתי בקפידה. מבחינתי היה לי חשוב לשמור על עצמאותי. לצורך כך רכשתי מיד עם תחילת הלימודים קטנוע באמצעותו התחלתי לעבוד (בנוסף ללימודים, כמובן). שימשתי כעורך אדמיניסטרטיבי של עיתון הסטודנטים "אפסילון" כמנהל פרויקטים מיוחדים, ובנוסף אף עבדתי כשרטט. הכול כדי לאפשר לי להיות אדון להכנסותיי והוצאותיי, ולחוש כי האחריות עברה אליי.
שאול לוטן / צילום: חברת לוינשטין
בן פסטרנק, מנכ"ל קבוצת אמן מחשבים
"התקלה בסלולר הייתה חופשה משחררת באמצע היום"
טבעו של עולם הוא כי ככל שאדם מתבגר ועובר שלבי חיים, הוא מקבל על עצמו מחויבויות רבות יותר. לצערנו, חלק גדול מאתנו חש כי במקום לחוות חופש וחירויות גבוהות יותר, הוא דווקא יותר מוגבל, ולמעשה משועבד למשימות ועבודות שנעשות "בכפייה".
למעשה, תחושות אלה וההרגשה הכללית שמלווה אותנו, אינן אלא סובייקטיבית וניתנות בקלות לשינוי; השאלה היא רק כמה אומץ קיים באדם על-מנת לעשות זאת.
לדעתי, ראוי להקדיש חשיבה לשיעבוד שלנו לטלפונים הניידים, המיילים והוואטסאפ, אשר גורמים לנו להיות מחוברים כל הזמן, בכל מקום ולכל אחד.
בשנים האחרונות חווינו שתי תקלות גדולות שהתרחשו בחברות הסלולר, תקלות אשר השביתו מנויים רבים וגרמו לניתוק הן של שיחות טלפון והן של דואר אלקטרוני. שעות התקלה לוו בהרגשה של "חופש", בו אתה מסוגל להכריע את סדר יומך ללא הפרעה ותוך שחרור מצורך בתגובה לפעילות אחרת. לפתע הזמן שהתפנה ממענה למיילים וטלפונים איפשר לי באופן נדיר לעצור ולחשוב מה ראשון ומה אחרון. התקלה ההיא אולי הייתה בלתי נסבלת לחלק מהאנשים, אך מבחינתי היא היוותה חופשה משחררת באמצע היום וקבלת החלטות לניהול זמני. את הרגעים הנדירים הללו אפשר לחוות גם בזמן טיסות. מקווה שנדע לשמור על איים אלה של זמן, ונלמד להיות חזקים מספיק ולייצר אותם לעצמנו גם בעת שגרה.
בן פסטרנק / צילום: קובי קנטור