מזל סרטן

המונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה" לא נותנת לפחד להשתלט, והתוצאה רגישה

רון שוורץ 19.01.2017
אני נוטה לנחש מה יעבור לכם בראש ממש בעוד שנייה-שתיים, כשתקראו שהמונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה", מבוססת על חייה ועל כתביה של שמחה יעל פזואלו לוי, שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, והיא בת 43 בלבד - מותירה אחריה בעל ובת קטנטנה. די! למי יש כוח לזה... אני נוטה להאמין שאתם מסננים לעצמכם ברגע זה ממש, וזו גם הייתה התגובה שלי. השנה האחרונה היכתה את הסביבה הקרובה ביותר אליי במחלה הארורה הזאת. משפחה, חברים, אנשים צעירים ואהובים שנכנסו לסטטיסטיקה האיומה הזו, ולא זכו לשרוד אותה. בתי חולים, ניתוחים חוזרים ונשנים, כימו, הקרנות, כאב שלא נגמר, הלוויות וצער שלא עוזב. חששתי מההצגה הזאת, אני מודה. לא ידעתי אם יחזיקו לי תעצומות הנפש. אם לא תטביע אותי בחזרה אל אותם מקומות חשוכים שאני עובד קשה בשביל לצוף מעליהם. הכול כל-כך טרי, כל-כך אישי - והרי יעל היא לא רק יעל. היא כל אחת ואחד שהכרנו ושאנחנו מכירים; והיא, וזה הרי הדבר שגם הכי קשה להכיר בו: יעל היא אנחנו. את ואתה שקוראים. אני שכותב. איש אינו מחוסן.

אז באתי להצגה הזו השבוע בצוותא, בלב כבד. זו האמת. אבל מה שהתחיל כחשש גדול מטרגדיה שתעצים את המוות, הפך לנחמה גדולה מהצגה שחוגגת את החיים. אביגיל גרץ - סופרת, מחזאית וחברתה של יעל, שכתבה וביימה ברגישות ובחוכמה, ושרון דנון - שעיבדה ושמשחקת את דמותה של יעל בכישרון נהדר, לא נותנות ליגון להשתלט. זה לא שהפחד, אובדן העצות והכעס הבלתי נשלט אינם נוכחים על הבמה. הם כולם כאן, ואי אפשר לברוח. אבל הם עטופים בחום, באהבה, אפילו בהשלמה עם הגוף שבגד, והתוצאה מקסימה. אופטימית ואפילו מנחמת, כמו הייתה זו תרפיה קבוצתית שהיא, קורבן המחלה, מעבירה לקהל שלה באצילות נפש. תפקיד ורסטילי ועמוק של דנון שנעה על קשת הרגשות באופן הראוי לציון.

ההצגה, שעלתה לראשונה במסגרת פסטיבל ישראל האחרון, בנויה כצוואה מצולמת. היא מתחילה כמסמך לכאורה דידקטי, שעובר על מילון מונחים שכתבה יעל לבתה (סקרנות, חיים, אחריות, אבל, חשיפה), אבל אט-אט היא שוברת החוצה מן הדמות ברגעיה האחרונים, וחוזרת אל האפיזודות שעיצבו את חייה הבוגרים. הפעם הראשונה, האהבה הראשונה, המפגש הראשון עם הגוש שהופיע לה בשד, ההיריון שקרה והמחלה שחזרה, הרופאים האטומים, הפקידות האטומות גם כן, הבעל שמכיל, הלילות הטרופים והלב שדופק בעוצמה, וגם המדיטציה והתרגול הבודהיסטי, שעזרו לה למצוא שלווה בתוך כל הכאוס שהיא נקלעה אליו. "החיים של מי שמסכים למות שמחים הרבה יותר", היא אומרת, וניכר שגם ככה החליטה לחיות את חייה, ושזו גם צוואתה. הצגה קשה, יפה ורגישה.

מועדים קרובים: 24.1 בצוותא, תל אביב | 13.2 בתיאטרון חיפה

לאתר העמותה להנצחת שמחה יעל פזואלו לוי: www.yaelsimcha.org.il

לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל קוד האתי המופיע בדו"ח האמון לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה אוטומטית ולא יפורסמו באתר.