הוויכוח המביך שהתחולל במפלגת העבודה בשאלת הכניסה לממשלה, חשף פעם נוספת את מצבה העגום של המפלגה השנייה בגודלה (נכון לעכשיו). גם לו הייתה העבודה מצטרפת לממשלה, רק חלק מחברי-הכנסת שלה היו עושים זאת. גם כך העבודה היא כיום מפלגה מפוצלת, מסוכסכת, חסרת הנהגה מוסכמת, מדממת למוות מנדטים, בעיקר ליאיר לפיד מימין, וגם למרצ משמאל.
זוהי עדות קשה ונוקבת של מפלגה שהייתה פעם הגוף הפוליטי המרכזי במוסדות הלאומיים (טרם קום המדינה), ומפלגת השלטון במדינה במשך מספר עשורים. זהו גם מצב מדאיג משום שכל מי שטובת הדמוקרטיה הישראלית לנגד עיניו, ובוודאי אלה התומכים במעבר למבנה דו-מפלגתי - שהוא מפתח לדמוקרטיה יציבה בעלת יכולת משילות - מבין ששחיקתה של העבודה פוגעת ביכולת להגיע ליציבות פוליטית. כי המפלגות שעשויות לרשת אותה, כך נראה, חסרות עומק היסטורי, נעדרות דמוקרטיה פנימית, ומייצגות הלך-רוח חולף.
כדי להבין כיצד הידרדרה מפלגת העבודה למצב זה, נדרש מחקר סוציו-פוליטי-אנתרופולוגי מקיף. בעוד החברה הישראלית עברה שינויים מרחיקי לכת ב-39 השנים שעברו מאז המהפך ב-77', ובוודאי בשלושת העשורים האחרונים - בעיקר בתחומים הכלכליים והחברתיים - מפלגת העבודה לא השכילה להתאים את עצמה לשינויים אלה, ולעבור תהליכים שתואמים לרוח התקופה, אידיאולוגיים ופרסונליים, ולשקף באופן אותנטי את החברה הישראלית ואת התהליכים שעברה.
המבנה המפואר התפורר
תנועת העבודה, בגלגוליה השונים, שלטה בשעתה ביד ברזל במדינה ובחברה, ועיצבה את זהותה במקביל לעיצוב פני המדינה-שבדרך והמדינה שקמה. העבודה חלשה על מבני כוח אדירים ומוקדי עוצמה כלכליים, בין היתר בזכות שליטת ההסתדרות בכלכלה, ושליחיה חדרו למערכות השלטון, לדרגי ההנהגה, החברה, המינהל, הפיננסים, ההתיישבות, החינוך, התרבות, ואפילו הספורט והמדע. נציגיה, שלוחיה ופעיליה חדרו לכל תאי החברה, ובנורמות של אז התאפשרו מינויים פוליטיים, מינוי מקורבים ומיסוד פוליטי של הביורוקרטיה, כולל של הצבא.
כוחה של העבודה נשען הן על הרוב היחסי שהיה לה בכנסת, והן גם על ההזדהות של ציבורים רבים עם דרכה, סיפורי ההצלחה שלה (ממלחמת-השחרור ועד ששת הימים), ודרכה המדינית-ביטחונית, שהייתה שילוב של אקטיביזם ביטחוני ופרגמטיות מדינית. אך המבנה המפואר הזה התפורר, ובמקביל התעצם כוחו של הליכוד לאורך השנים, שהשכיל להיבנות מכישלונה של מפלגת העבודה ולכבוש לעצמו אוהדים ומוקדי כוח.
בשלושת העשורים האחרונים, ישראל השתנתה דרמטית, שינויים שלא היטיבו עם מפלגת העבודה, שביססה את שלטונה על מבנה כלכלי-חברתי מסוגר. בתקופה זו ישראל השלימה מהפך כלכלי חסר תקדים בהיקפו ובמהותו, שעיקרו מעבר מכלכלה ריכוזית סגורה, עם מגזר ציבורי גדול ונטל מס מעיק, לכלכלת שוק פתוחה ותחרותית, המושכת השקעות זרות, ומשתלבת לרוב בהצלחה בתהליכי הגלובליזציה.
הנה כמה נתונים כדי להבין את עוצמת השינוי - בשלושת העשורים שבין 1984 ל-2014, ישראל הגדילה את מספר תושביה ב-100% (מ-4.1 מיליון ל-8.2 מיליון), התוצר הלאומי עלה ב-920%, והתוצר לנפש ב-414%. קפיצת התוצר הישראלי מתחילת המאה, גם היא מדהימה - מ-500 מיליארד שקל ליותר מטריליון שקל.
כל אלה הביאו ליצירת מעמד בינוני חדש, שמזהה את השינויים עם מפלגת השלטון, ומבקש לשמר את מעמדו החדש. מפלגת הליכוד מחזיקה בשלטון זמן רב, ומטבע הדברים נהנית מהילת ההצלחה הכלכלית. אך מדובר גם במפלגה שנהנית מהנהגה יציבה לאורך זמן, ממנהיג שיודע לתקשר היטב עם הציבור, ומתפיסת עולם מדינית-ביטחונית וכלכלית-חברתית מרכזית, שקולעת לליבו של ציבור רחב, הכולל את מעמד הביניים, שהיה פעם ממצביעי מפלגת העבודה. עובדה, במרבית ערי המעמד הבינוני, ולא רק בפריפריה כנהוג לחשוב, הליכוד זכה להישגים בולטים במערכות הבחירות האחרונות.
זאת ועוד, באופן פרדוקסלי, למרות הזמן שחלף באחיזתו בשלטון, הליכוד עדיין נהנה מדימוי של תנועה אנטי-ממסדית ומהילת המנהיג-המייסד, מנחם בגין, שרוחו הכריזמטית מרחפת מעל. בעולם של דימויים, הליכוד נתפס כתנועה אותנטית, עממית, שמחוברת לעם, לצרכיו ולרגשותיו. מנגד, בעידן של פוסט-אוסלו ושברון ההתנתקות, תפיסותיה של מפלגת העבודה נתפסות כאנכרוניסטיות וכבלתי רלבנטיות.
חשוב להבין - לא הציבור זז ימינה, אלא מפלגת העבודה זזה שמאלה. יש ניגוד חריף בין עמדותיה הנוכחיות בשאלות המדיניות-ביטחוניות ובין תפיסותיו של יגאל אלון, למשל, מראשי תנועת העבודה ואבי "תוכנית אלון", שליכדה סביבה קונזצנזוס ציבורי רחב.
ללא אידיאולוגיה קוהרנטית, מפלגת העבודה מטלטלת מקצה לקצה. הדבר בא לידי ביטוי גם בתחום הכלכלי. במפלגת העבודה מתרוצצות כיום גישות שונות ומנוגדות לניהול הכלכלה הלאומית - מגישה סוציאליסטית מיושנת, נוסח שלי יחימוביץ' ועד לגישה ניאו-ליברלית נוסח אראל מרגלית.
תמונת-ראי הפוכה
אפשר לטעון, ובצדק, כי התנאים שבהם פעלה מפלגת העבודה בעבר השתנו. החברה שבתוכה פעלה המפלגה הייתה באופן יחסי להיום, קטנה והומוגנית יותר, בעלת צביון, ערכים ואידיאולוגיה הרבה פחות שנויים במחלוקת, במיוחד בשנותיה הראשונות של המדינה. בתנאים כאלה, היכולת למשול הייתה קלה יותר.
התקופה שבה אנו חיים היום שונה לחלוטין - פתוחה, ביקורתית, טכנולוגית, כמעט כאוטית, עם חברה שעברה תהליכי הפרטה רחבים, ימנית יותר, שבה לכל פרט יש דעה, ושבה השלטון נדרש לשתף את הציבור במהלכיו, ולנהל עימו דיאלוג מתיש, כמעט יום-יומי, באמצעות הרשתות החברתיות.
מפלגה סמכותנית, בעלת תפיסת-עולם פטרנליסטית, שפועלת "מלמעלה למטה" כמו מפלגת העבודה, מתקשה לפעול. במונחים טכנולוגיים אפשר לומר שמערכת ההפעלה שלה התיישנה.
מנגד, ובתמונת-ראי הפוכה, הליכוד - שהמבנה הפוליטי הפתוח שלו מלכתחילה משקף טוב יותר ציבורים רחבים - השכיל לגייס תמיכה ואהדה משכבות חברתיות רחבות.
אז לאן הולכת מכאן מפלגת העבודה? אם מותר להעריך, העבודה כנראה מגיעה לסוף דרכה. היא אולי תשרוד עוד מספר שנים, אבל תפקידה ההיסטורי הסתיים. יש לכך תקדימים. כך קרה גם למפלגה הליברלית בבריטניה, שהייתה במשך שנים רבות מפלגת שלטון, והתברכה באישים דגולים כויליאם גלדסטון ולויד ג'ורג'. בשיאה, חלשה על 60% ממושבי הפרלמנט, אבל כוחה נשחק בהדרגה עד שהפכה למפלגה קטנה וחסרת חשיבות.
בהיעדר מנהיגות כריזמטית ודור המשך, בהיעדר אידאולוגיה מגובשת, אך עם חילופי הנהגה תכופים וגלישה למחוזות השמאל, בחלקם פוסט-ציוניים, שמחלישים את הזדהות של הציבור עם דרכה ותפיסותיה - גורלה של מפלגת העבודה נחרץ. חבל שכך יקרה למפלגה כה חשובה וכה מרכזית בהוויה הישראלית, אבל נראה שאי אפשר להימלט מהגורל, שמוכתב על-ידי כוחות היסטוריים וחברתיים חזקים.
הכותבת חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מ"מ ראש מועצת עומר ויו"רית עמותת "יחדיו"