לשחקנית הדס קלדרון יש משימה: לחשוף לקהל הרחב את יצירתו של סבא שלה, מגדולי משוררי היידיש, אברהם סוצקבר. בקרוב הסרט

ליאת רון 18.02.2016
הפרט הביוגרפי שמשך את תשומת ליבי כשהתכוננתי לשיחה עם הדס קלדרון, היה המטען הגנטי האמנותי שעובר במשפחה שלה מדור לדור. אביה, משה קלדרון, אדריכל; אימה, רינה סוצקבר, ציירת; וסבה ז"ל, אברהם סוצקבר, מגדולי משוררי היידיש, שכתב, בין היתר, את השיר "תחת זיו כוכבי שמיים". יוצר רב פעלים ומי שהיה מועמד פעמיים לפרס נובל והיה חתן פרס ישראל.

כששיתפתי את קלדרון בסקרנות שעורר בי הייחוס שלה, ובעיקר סבא שלה, היא צחקה באנרגיה ג'ינג'ית מתפרצת - "תראי איזה צירוף מקרים", היא שלפה מהתיק עותק של "גטו וילנה", המתעד את זיכרונותיו של סוצקבר מתקופת המלחמה, בהוצאה חדשה, שקיבלה טרי מהדפוס מהוצאת עם עובד, מפגש בין שלושה דורות. היא הפיקה, אימא שלה ציירה את העטיפה וסבא כתב.

"הספר תורגם לשש שפות ודווקא פה, בישראל, פספסו אותו. אחרי שסבא מת היה לי צורך לשאוג את שאגתו, שאגה של תרבות שהעלתה אבק ונטמנת במרתפים. תרבות שעוד מעט לא תהיה לנו דרך להגיע אליה, כי אנחנו לא דוברים את השפה".

את יודעת יידיש?

"בערך. חמש שנים אני לומדת בבית שלום עליכם, אבל אני תלמידה לא מספיק מוצלחת. הייתה לו אישיות מיוחדת כל-כך, שהצליח ליצור תוך כדי הזוועות וחי כדי לפרסם את שיריו. הפואמה 'כל נדרי' הוברחה ב-1943 באמצעות הפרטיזנים הרוסים ביערות, והגיעה למשוררים יהודיים במוסקבה, שערכו קריאה משותפת של העדות החיה מהתופת. לעותק שהוברח, סבא הצמיד פתק בכתב ידו, שבו סיפר לקורא האלמוני: 'אתה שלא ראית, לא תוכל לתפוס הכול'".

סיפור מדהים.

"לא פחות מדהים שהשיר התגלגל לידיו של סטלין, והוא שלח מטוס פייפר לתוך היערות, בתיאום עם הפרטיזנים, וחילץ אותו משם, כשסבתא על ברכיו, ובדרך הם טסו מעל שדה מוקשים גדול. כששאלתי אותו אם לא פחד, הוא אמר שעבר את זה עם ריתמוס של שיר בתוך הראש".

גם בארץ הוא התעקש לכתוב ביידיש.

"וכששאלו אותו למה לא כתב בעברית, הוא אמר, אף אחד לא יעקור את לשוני ואם תכריחו אותי, אבלע אותה ותצא מגרוני זעקה נוראית".

זה מנע משירתו להגיע לקהל קוראים גדול.

"הוא נפל בתרגום. קשה לתרגם שירה כל-כך גאונית, למרות שבשנים האחרונות הוא זוכה לעדנה מחודשת. סבא היה היהודי היחיד שנבחר להעיד מטעם הרוסים במשפטי נירנברג. הוא ביקש לדבר ביידיש ולא הסכים לשבת, ועמד ארבעים דקות בעדות לזכר הנספים. לקראת המשפט הוא העלה וקיבץ את הזיכרונות כדי להיות מדויק. הספר על גטו וילנה יצא ב-46', תורגם לעברית ב-47' ולקחתי על עצמי להוציא אותו בתרגום חדש עכשיו".

את עסוקה בו מאוד.

"לקחתי סיפור קצר שלו שהגיע אליי בדרך לא דרך, שלגיבורה שלו קוראים הדסל. כנרת מחוננת, אחת משתי תאומות, שהיו שכנות שלו בווילנה והייתה אהובתו".

היא הדסל ואת הדס.

"וסבא אמר לי שקרא לי על שמה, ואני מתחילה לאכול סרטים על זה. ככה נולדה 'תאומות' - הצגה שעלתה ב-2011 בפסטיבל ישראל, שנה למותו של סבא, עם כנרת, שמונה נגנים ווידיאו ארט. הסיפור הזה הוא בסיס לתסריט שאני כותבת עם התסריטאי האמריקאי דן גורדון, שהכרתי בעבודה משותפת בבית ליסין, ושעבד בהוליווד עם דנזל וושינגטון. הוא נדלק על הסיפור ועל התאומה שיוצאת למסע נקמה בעולם, כדי למצוא את רוצח אחותה".

היא הצליחה למצוא את הרוצח הגרמני?

"לא מגלה. זה ספוילר".

נשמע שאת מסורה להנצחה של סבא שלך.

"יש לי שליחות. אני אישה שחיה בעולם החדש, אבל נאמנה לעולם הישן ומחויבת לערכי העבר. מגיל עשר ראיינתי את סבא על החיים שלו. יש בי המון חדווה להביא את סבא שלי לקהל ואני מנצלת תוכן מדהים מיד ראשונה שאני מחוברת אליו, תוכן מופלא שמרגש אותי. אני חושבת שאחרי שהסרט יסתיים אוכל להשתחרר מהשליחות הזו, כי הוא יגיע לתפוצה הרחבה ביותר ויחשוף לעולם את היצירה של סוצקבר. אני מקפידה לבחור את האמצעים האמנותיים שידגישו את היידיש שלו. הפכתי להיות נר זיכרון לסיפורים שלו".

והגעת עם המסרים האלה עד גרמניה.

"אצלנו במשפחה לא נוסעים לגרמניה, אבל כשהציעו לי להשתתף בפרויקט דוקומנטרי שכלל כתיבה תוך כדי חזרות, ביקשתי רשות מסבא לספר את הסיפור שלו שם. הספר שלו, שמתורגם לגרמנית, היה איתי כל הזמן. בערב הפרמיירה קיבלתי טלפון שהוא נפטר".

מה עשית?

"התלבטתי אם לטוס חזרה לישראל, ואז דיברתי עם בכיר בתיאטרון שהיה איתנו והוא אמר לי שזה ההספד הטוב ביותר לסבא שאני יכולה לשאת, מול קהל גרמני. ניצחון. הופעתי בשתי הצגות והגעתי ללוויה שלו ברגע האחרון. ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי שסגרתי מעגל. כשסבא ידע שהסיפור שלו נמצא בידיים בטוחות, הוא שחרר. אני עושה כל הזמן פרויקטים שמנותקים ממנו, אבל תמיד אני שחקנית-יוצרת שלא מחכה שיציעו לה עבודה".

כתבת והופעת ב"הגר".

"אחרי שקראתי את יוכי ברנדס והתאהבתי בסיפור, וגם יצרתי את 'הדודה פרידה' שזכתה במקום הראשון בפסטיבל עכו, ואת 'תאומות'. אני תמיד נעה בין בית ליסין בתיאטרון הרפרטוארי לבין פרויקטים שאני מפיקה בעצמי".

מאיפה הכסף?

"ל'תאומות' לא קיבלתי תמיכה ממוסדות ציבוריים, שדחו אותי. אמרתי, איפה יש לכם שליחה כמוני? שחקנית מעורבת, מחוברת, שיכולה להעלות את השואה לתודעה - ולא נתנו. אז הלכתי לאנשים פרטיים שידעתי שיש להם זיקה לנושא, עברתי אחד-אחד, עשיתי פרזנטציה ואספתי 200 אלף שקלים. העליתי את ההצגה בתיאטרון של גטו וילנה ושרתי שם את 'תחת זיו כוכבי שמיים'. אין דבר חזק מזה".

ובצד השני של הסקאלה - הופעת ב"אמא ואבאז'" וב"גאליס".

"אני כמו זיקית. רואה את היופי שבכל תוכן. ממש עכשיו עלתה קומדיה צרפתית בבית ליסין, 'שעה של שקט', שבה אני משחקת את אשתו של ששון גבאי". (ראו ביקורת בעמוד הבא).

בחודש הבא, בפסטיבל האישה הבינלאומי בחולון, תופיעי לצדה של הסופרת נאוה סמל, שהיא דור שני לשואה. ספרי על הפרויקט.

"אבא שלה וסבא שלי היו חברים, אבל לא נעסוק שם בשואה, אלא בספר מקסים שהיא כתבה בשם 'מזמורים לתנ"ך' - פרשנות שלה לדמויות ולאירועים בתנ"ך, נשים בעיקר, ואני מגלמת אותם. אני זוכרת את אבא שלה יושב אצל סבא בסלון כשהיה בעיריית תל אביב. סבא קיבל אזרח כבוד של העיר, גם שמעון פרס היה".

יש מוטיבציה כלכלית בכל זה?

"המניע שלי הוא לא כסף, למרות שאני מתפרנסת יפה מאוד. במשך עשר שנים, עד שילדתי, עשיתי ערב-ערב הצגה פלוס פרינג'. אצלי זה יותר סיפור אמנותי ואישי".

לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל קוד האתי המופיע בדו"ח האמון לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה אוטומטית ולא יפורסמו באתר.