העלאת ריבית תמיד קשה יותר מהפחתה שלה. כשמשקיעים שותתים דם ועובדים חוששים מפיטורים, ההבטחה של כסף זול יותר נשמעת כמו חיל הפרשים שנחלץ לעזרה. אבל הטראומה לא מסתיימת בבת אחת לכולם. כשהמצילים עוזבים, יש כאלו שמתלוננים שנטשו אותם מוקדם מדי.
הפדרל ריזרב היה צפוי להתחיל להעלות את הריביות עד סוף השנה - עד שגל מימושים נרחב שהחל בשווקים המתעוררים התרחב לבורסות ברחבי העולם. היו ויהיו קריאות לבנקים מרכזיים בכל העולם לדחות את ההעלאות הצפויות זה זמן רב של הריביות - אבל הם לא צריכים למצמץ.
מצדדי דחיית ההעלאה אינם מסתמכים רק על המתרחש בשווקים. מאחר שאין כל סימן לאינפלציה, הם טוענים, אין צורך להעלות ריביות. ומאחר שההבראה מהמשבר הפיננסי הקודם נראתה תמיד שברירית, אין היגיון בהעלאת ריבית. הטענות הללו הושמעו עוד כשהשווקים עלו, והפיתוי שלהן גובר כאשר השווקים יורדים.
אבל מדיניות מוניטרית לא יכולה להגביל את עצמה לתגובה לנתוני האינפלציה האחרונים, אם תפקידה הוא לקדם את היעדים הרחבים יותר של יציבות פיננסית וצמיחה כלכלית בת-קיימא. תלות יתר במדיניות מרחיבה קיצונית היא אולי אחת הסיבות לכך שהעולם טרם נחלץ מציפורני המשבר שהחל לפני יותר משמונה שנים.
מקורות הפאניקה הנוכחית בשווקים קשורים למדיניות. אחד הגורמים מאחורי ירידת המניות הוא ההאטה בסין. הנתונים הרשמיים נחשבים על ידי רבים לבלתי אמינים. כאשר בוחנים את מצב המגזרים השונים, התמונה מדאיגה יותר. צריכת הסמארטפונים בסין ירדה לראשונה ברבעון השני השנה, לפי גרטנר. גם תחזיות המכירות של חברות טק מערביות רבות בסין ירדו.
שורשי ההאטה בסין הם ההחלטות שהתקבלו הרחק מבייג'ין. בחמש השנים האחרונות, בנקים מרכזיים בכל הכלכלות המרכזיות השיקו תוכניות הקלה כמותית ענקיות. בשל האפקט שיש להן על שערי החליפין, למדיניות הזו יש תכונה של צמיחה על חשבון השכנים. הצמיחה הועברה ממקום למקום - תחילה ארה"ב ואחר כך אירופה ויפן - כאשר הישגי כל מדינה באו על חשבון רעותה. משחק סכום אפס זה אינו יכול להשיק הבראה עולמית בת-קיימא. סין היא המפסידה התורנית שלו. מ-2010 כלכלת היצוא של סין סובלת מייסוף ריאלי של שער החליפין של היואן ב-25%.
מלבד שערי חליפין, תקופות ממושכות של מדיניות מוניטרית מרחיבה הובילו להקצאת משאבים מעוותת. קשה יהיה למדוד את היקפה גם בעוד שנים, אבל במקומות שבהם צמיחת האשראי הייתה דרמטית יותר, יש כבר רמזים חזקים.
המדיניות המרחיבה הייתה אמורה לעודד השקעה בפעילות יצרנית במשק הביתי. במקום זאת, חברות ובנקים צברו מזומנים. חלק גדול מהאשראי המורחב מימן רכישות נדל"ן או הופנה להלוואות לחברות וממשלות במדינות המתעוררות. לפי הבנק העולמי, חברות וממשלות בכלכלות המתעוררות הנפיקו יחד 1.5 טריליון דולר באג"ח חדשות בשנים 2009-2014 - כמעט פי שלושה בהשוואה ל-2002-2007. למרות שתשומת הלב כעת מתמקדת בחולשת שוקי המניות באמריקה, אירופה ויפן, התהפוכות בשוקי החוב הרחוקים שבהם השקיעו גם משקיעים ממדינות מפותחות יהיו מקור לחשש גדול יותר.
יש שתי קרני אור בשמיים המעוננים. ראשית, בזכות התנועה המרוכזת מאוד של האשראי הבינלאומי, המשבר הנוכחי מזכיר יותר את המשבר האסיאני של 1997-1998. הוא היה ברוטלי ומדביק, אבל מרוסן לאזור אחד בהשוואה למשבר העולמי והמערכתי שהחל ב-2007. שנית, למרות מחאות רבות, המדינות המתעוררות הבינו מזמן שהמערכת הפיננסית הבינלאומית אינה יציבה מטבעה, וצברו יתרות שיסייעו להן להיחלץ בשלום מהסערה.
אבל אם הכלכלות המתקדמות ימשיכו להסתמך על ריביות אפסיות ליצירת צמיחה, הן רק יחמירו את המצב.
הכותב הוא עמית מחקר במכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית, ומחבר הספר "להמציא מחדש את הרגולציה הפיננסית"