גרוטאת רכב עמדה 15 שנה בחניה המשותפת. מי סילק אותה?

פרטי המקרה: בשבוע שעבר בית המשפט העליון דחה בקשת מערער להגיש ראיה מבלי להסביר למה לא הוגשה בערכאה הראשונה, בטענה כי נוסח התקנה ששונתה ב-2021 מאפשר זאת.

השופטים רות רונן, חאלד כבוב ויצחק עמית קבעו מתי ניתן יהיה להגיש ראיה חדשה בהתאם לתקנה החדשה.

התיק עסק בבעלי דירות בבניין בחולון שביקשו לסלק מחזיק שהשתלט, לטענתם, על המרתף בבניין הרשום כרכוש משותף של כל בעלי הדירות. הם טענו כי הוא התקין שם תשתיות והקים יחידת דיור ללא היתר.

המחזיק טען כי הוא הבעלים החוקי של המקרקעין, על אף שאינו רשום ככזה, נוכח הסכמות משנות ה-70 שלטענתו קוימו לאורך שנים.

בית משפט השלום קיבל את התביעה והורה לו לעזוב את המרתף, אך המחזיק הגיש ערעור למחוזי. בערעורהוא ביקש להגיש מסמך ממנו עולה הסכמת בעלי הדירות שהוא יפעל לשינוי יעוד המרתף למגורים. הוא טען כי המסמך מוכיח הסכמה, וכי יש לו השפעה ניכרת על תוצאות הערעור, והוא דרוש כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה להוספת הראיה נדחתה, והמחזיק במרתף הגיש בקשת רשות ערעור לעליון.

תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות קובעת כי ניתן להגיש ראיות חדשות אם בית המשפט "שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאות הערעור", וכן שמתקיים אחד מאלה: לא היה ניתן לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הראשונה, או שהגשתה דרושה כדי למנוע עיוות דין.

המערער טען כי התקנה החדשה חוללה שינוי בתנאים, כך שדי בכך שהראיה החדשה תשפיע על תוצאות הערעור ותמנע עיוות דין, מבלי לספק הסבר למה לא הוגשה בזמן אמת.

השופטים דחו את הטענה וקבעו כי חובת ההסבר עדיין קיימת למרות לשון התקנה. נקבע כי פרשנות זו מתיישבת עם תכלית התקנה, וכי אחרת תהיה לבעלי הדין אפשרות כמעט בלתי מוגבלת לשוב ולהגיש ראיות.

במקרה הנוכחי נקבע כי לדייר הייתה אפשרות להגיש את המסמכים לבית משפט השלום. הוא לא נתן טעם למה ראיה כה חשובה כפי שטען לא הובאה קודם.

את בעלי הדירות ייצג עו"ד גיל לוי. את המערער ייצג עו"ד אהרוני ישראל.

משמעות הפסיקה: על-מנת להגיש ראיה חדשה בערעור יש צורך להוכיח כי היא עשויה להשפיע על תוצאות הערעור או למנוע עיוות דין, ולתת הסבר למה לא ניתן היה להגישה בזמן אמת. 

מספר תיק: 985/24

פרטי המקרה: שבעה בעלי דירות בבניין ברחוב אביגיל בחיפה פנו למפקחת על המקרקעין בעיר בבקשה לחייב בני זוג להזיז גרוטאת רכב שהציבו לפני 15 שנה בחניה המהווה רכוש משותף של שני בניינים. הגרוטאה מיועדת לרכב אספנות וחונה בקדמת החניה המקורה הצמודה לדירת בעלי הרכב, אין לה יכולת נסיעה, והיא מכוסה דרך קבע בבד.

הבניין המשותף מורכב משני מבנים. התובעים מתגוררים במבנה אחד, ואילו בני הזוג במבנה השני.

התובעים טענו כי העמדת הגרוטאה בחניה מהווה מפגע אסתטי ומכבידה ומקשה על הכניסה והיציאה של רכביהם לחניות, באופן שהם נאלצים לתמרן מספר תמרונים על-מנת להיכנס ולצאת מהחניה.

בני הזוג טענו כי לפי תקנון הבית המשותף, השטח שבו החנו את הגרוטאה מצוי בתחומי המבנה שבו נמצאת דירתם בלבד, וכי בעלי הדירות במבנה זה נתנו את הסכמתם להצבת הרכב.

בחודש שעבר קיבלה המפקחת יעל ליבוביץ את הבקשה והורתה לבני הזוג לסלק את הגרוטאה מהחניה בתוך 30 יום. בנוסף ניתן להם צו מניעה קבוע האוסר עליהם להעמיד את הרכב בכל מקום אחר בתחום הרכוש המשותף.

המפקחת קבעה כי השטח בין החניות שבו הועמדה הגרוטאה, הוא שטח המצוי בתחומי שני הבניינים ולא רק הבניין של בני הזוג, מאחר שאין הפרדה מובהקת של השטחים. נקבע כי השטח משמש את כל בעלי הבתים בשני המבנים לשם גישה לרכביהם.

נקבע כי העמדת הגרוטאה לא מהווה שימוש סביר ברכוש המשותף. המפקחת הפנתה לחוק המקרקעין, לפיו כל שותף רשאי להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר שאינו מונע שימוש דומה משותף אחר. היא קבעה כי בעוד החניית רכב יכולה להיחשב "שימוש סביר" - העמדת הגרוטאה בשטח משותף, בעת ששאר בעלי הדירות לא יכולים להחנות ולעשות שימוש דומה, מהווה תפיסת חזקה ייחודית, ולכן אינה שימוש סביר. לאור זאת, המפקחת לא נדרשה לשאלה האם השימוש מפריע ליתר הדיירים בתמרון לחניה.

את בעלי הדירות התובעים ייצג עו"ד גדעון שרויאר. את בני הזוג הנתבעים ייצג עו"ד רובין גבריאל.

משמעות הפסיקה: שימוש בשטח משותף (במקרה זה העמדת הגרוטאה בחניה), בעת ששאר בעלי הדירות לא יכולים להחנות ולעשות שימוש דומה, אינו שימוש סביר.

מספר תיק: 08/236/2023

פרטי המקרה: זוג נשוי, הורים לשלושה, עמדו לפני גירושים והיו בסכסוך משפטי על הדירה במשך שנתיים, עד למות הבעל בתאונת דרכים. המנוח הותיר צוואה בה הוריש את כל רכושו לאחותו. אלמנתו וילדיו הודרו ממנה.

האישה תבעה את העיזבון על הכתובה בגובה 1.8 מיליון שקל, ובית המשפט לענייני משפחה קבע כי הסכום מוגזם והפחית אותו ל-180 אלף שקל. האישה ערערה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בטענה כי לא ניתן לשנות את סכום הכתובה כל עוד הסכום קיים בעיזבון. המחוזי דחה את הערעור.

סגנית הנשיאה ורדה פלאוט והשופטים צבי ויצמן וצבייה גרדשטיין-פפקין קבעו כי הן הדין האזרחי והן הדתי מאפשרים גביית כתובה מעיזבון הבעל המנוח, בלי קשר לטיב היחסים לפני פטירתו, אם אין עילה ששוללת זאת מהאישה.

עוד נקבע כי יש לבחון את המצב לפי הדין הדתי, שכן הכתובה היא מסמך דתי, ולפי פרשנות החוק הישראלי. הדין האזרחי מבקש למנוע כפל זכיות, שהאישה לא תקבל גם את חלקה לפי חוק יחסי ממון וירושה וגם את הכתובה, כדי לא לפגוע ביורשים האחרים. לפי חוק הירושה, קודם משלמים את הכתובה לאלמנה ולאחר מכן מחלקים את העיזבון, רק אם סכום הכתובה "לא עולה על סכום סביר".

השופטים קבעו כי הדרך לקבוע מהו סכום סביר, על-פי פסיקת בתי הדין הרבניים, היא לפי מצבו הכלכלי של החתן בזמן הנישואים. נקבע כי זו גישת ביניים, ולפיה החיוב ב-180 אלף במקום 1.8 מיליון שקל הוא סביר. ערעור האישה התקבל לגבי חיובה בדמי שימוש לדירה, והסכום הופחת לרבע מהסכום שנקבע והועמד על 20 אלף שקל. 

את האחות ייצגו עורכי הדין שירה רביד אווה שטיינמץ ודרור דיין.

עו"ד שרה מרקוביץ, שייצגה את האישה יחד עם עו"ד אורי צפת, מסרה בתגובה: "פסק הדין שגוי, והמבקשת שוקלת צעדיה, לרבות הגשת ערעור".

עו"ד דניאל פרידנברג ממשרד הופמן & פרידנברג, המתמחה בענייני ירושה ומשפחה, מסביר כי "פסק הדין מתמצת בצורה מדויקת פסיקה ענפה של בתי הדין הרבניים שאינם מכשירים ואוכפים בקלות כתובה בסכומים מוגזמים. לפני מספר שנים אף ניתן פסק דין אמיץ מאוד על-ידי בית הדין הרבני בתל אביב, שקבע כי במציאות הקיימת היום, שבה קיימים רבנים עורכי חופות שאינם מייחסים חשיבות לסכום הכתובה, הרי שיש בסיס לטענה שהכתובה נכתבה לשם הכבוד".

משמעות הפסיקה: אישה זכאית לכתובה לאחר מות הבעל ללא תלות ביחסיהם לפני פטירתו. הסכום שישולם צריך להיות סביר, ובית המשפט יכול להתערב ולשנות את הסכום.

מספר תיק: 48945-08-23