הסופר שמצא את האנושיות בימי המלחמה הנוראיים

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי

ס. יזהר, או בשמו המלא יזהר סמילנסקי (2006-1916), היה סופר בן דור הפלמ"ח המכונה גם בשם היפה "דור בארץ". הוא סופר עשיר מבחינה לשונית ומצלולי ביותר בשפתו, שהפליא לתאר את נופי ארץ ישראל בלשונו המרובּדת. אלא שפעמים רבות הפרוזה שלו נטתה לסטאטיוּת בתוך הווה מתמשך, ובאמת כמה פעמים, באינסוף וריאציות, יכול אתה לתאר את רגבי האדמה במושבה או את הרוחות בנגב, אפילו אם יש לך מקצב קסום בכתיבה.

● היכרות עם שירתו של שגיא אלנקוה, אחד המשוררים הישראלים הייחודיים
● 6 הערות|חידת חייו של האיש שהביא את הפלנטה האחרת לספרות העברית 

עם זאת, בטקסטים הקצרים שלו, הוא נפלא. וכאשר הוא עוסק במצב המלחמתי-ישראלי, הרי שהנרטיב הס.יזהרי זָז וצומחת לה העלילה המתפרצת והכול לפתע חי-רוטט. זה אבסורד לומר, אבל המלחמה, דווקא היא, זו שס. יזהר כל כך תיעב, מניעה לא אחת את העלילה הסטאטית אצלו. כך זה בסיפוריו הקצרים המוקדמים על מלחמת השחרור וכך גם ברומן נהדר ומאוחר שלו, ספרו האחרון מסוף שנות התשעים, "גילוי אליהו", על מלחמת יום הכיפורים.

לשמור על הערכים

ימים כואבים אלה מחזירים אותי אל הסיפור ההומניסטי-מוסרי, הטוב ביותר של ס.יזהר בעיני, "השבוי" שמו, שכתיבתו הסתיימה בנובמבר 1948. הסיפור פורסם לראשונה בספרון שהכיל גם את הסיפור "חרבת-חזעה" בספרית פועלים ב-1949, ואחר כך כונס בספר "ארבעה סיפורים" ב-1959 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

סיפור המעשה פשוט וקריסטלי: רועה צאן ערבי-פלסטיני תמים נופל בשבי בשלהי מלחמת השחרור בידי יחידה של צה"ל, ועובר מסכת חקירות גרוטסקית ואלימה על מנת להוציא ממנו מידע שאין לו מושג בו.

ס. יזהר מפריד באופן מנוכר ודיכוטומי, ניגודי באופן מוחלט, בין הטבע היפה של הארץ והמלחמה מחריבת כול. על פני כל הסיפור קיימת אנלוגיה ניגודית במכוון בין המחלקה של החיילים הצעירים לבין עדר הכבשים של הרועה. רוצה לומר, כי גם החיילים צריכים רועה.

הסיפור מציג דילמה מוסרית של החייל הישראלי השומר על השבוי הערבי. הוא יודע שהוא נשבָּה על לא עוול בכפו ובידיו לשחררו, אך הוא הוא אינו מֵעֵז לעשות זאת בגלל הקול הקולקטיבי של החברה המפעֵם בו, הפקודה שנתנו לו. ס. יזהר מכנה את החייל הישראלי הצעיר השומר על השבוי "הזקיף", כי הוא לא רק שומר זקוף על השבוי, אלא גם מנסה נואשות לשמור על עצמו, על הערכים שלו כאדם, ונכשל. וכשהוא נכשל הוא הופך להיות השבוי של עצמו ושל מחשבותיו במעגל סגור.

ס. יזהר תובע מן החייל שלו, גם כשהוא מותש ועייף, לשמור על הצד המוסרי והאנושי שלו, גם במקום שבו המוסר האנושי נתפס כדבר גס ולא ראוי, כמותרות, כחולשה נוראה של הפרט. זה סיפור ללא הנחות והתנצלויות באשר לרצון לשמור על צלם אנוש בצל המלחמה. אני סבור שזה הזמן להחזיר לתוכנית הלימודים כחובה את הסיפור המופלא הזה בבתי הספר, כדי לשמר את ערכינו האחרים והנדירים שבהם כוחנו כעם.

קולו של איש הרוח

ס. יזהר שייך לדור אחֵר שבו קולו של איש הרוח היה מהותי. דבר זה אבד לנו עם השנים מכמה סיבות: באנו לידי מסקנה שדעתו של איש הרוח טובה באותה מידה כמו כל דעה של בעל מקצוע אחר, סנדלר וסופר היינו הך. יתרה מזאת, התחלנו לראות באנשי הרוח דמויות מתנשאות, מורמות מעם, ולבסוף נלעגות ואזוטריות. בקֶרֶב הקהל פִּעפּע תסכול מהם ולעג כלפיהם.

אלא ש"הצופה לבית ישראל", מושג שטבע הסופר הסאטירי מתקופת ההשכלה יצחק ארטר ופרופ' דן מירון אימץ אותו בנתחו את מצבו של הסופר הישראלי בן ימינו, הוא תפקיד חשוב של איש הרוח מיוסף חיים ברנר, שביקר לא אחת את היישוב הציוני ונרצח על ידי פורעים ערבים, ועד לעמוס עוז המנוח.

סופרים ידעו לנסח במילים את מה שאנחנו מרגישים ונגעו בנו. אני רואה פה ושם מיזמים בהם סופרים כותבים על המצב גם כיום, אך זה נותר שולי ואזוטרי ולא נוגע בקהל הרחב באשר הוא. לס.יזהר היה יתרון נוסף: היה לו קול שידע להדהד קול קולקטיבי מורכב ולא לאומני ושטוח.

"שַׁחרֵר. הֱיֵה אדם"

הנה לסיום ציטוט יפהפה מסוף הסיפור כדי לסבר את האוזן כמי שרוצים בכל מאודנו להחזיר את חטופינו הביתה בשלום: "שַׁחרֵר. הֱיֵה אדם. שַׂחרֵר? כבר ברור שכלום לא יהיה. עורבא פרח. ברור שתחמוק. תעלים עיניים. ברור שהכול אבוד. חבל עליך, שבוי, לא יעמוד בו כוח לעשות.

"ושמא בכל זאת? הנה-עתה. כאן. רק רגע זה יארך. נהג עצור. רד, יא חסן. לך הביתה. עשה משהו. דבר. עצוֹר. אמוֹר. הנה עתה. זה הרגע. הֱיֵה נא לבסוף, כואב ימים רבים וארוכים וריקים, הֱיֵה נא אדם כאשר חפצת.

"השדה היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם היו אז כּיכּר פִּלאית, לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים - הכול נתרקע למקשת זהב אחת, חֶלקה רדודה אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד-אין-אפסיים, ואפילו אם ייתכן שמאחור (ושמא אין מסתכלים), בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כּוסס, אותו עצב של מי-יודע, של אוזלת-יד מחפירה, של מי-יודע שבלב אישה ממתֶּנֶת, של מי-יודע של גזירת חיים, של מי-יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי-יודע אחֵר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור".