תומכי טראמפ מאסו בסטטוס־קוו. הם מקבלים עזרה מבית ומחוץ

סקר יציאה של מצביעים רפובליקאיים במדינת אייווה השבוע הראה כי "תשעה מתוך עשרה אומרים שהם רוצים בשבירה". 'שבירה' היא תרגום לא מילולי של המילה האנגלית upheaval, שעניינה הוא הפיכת הסדר הקיים על ראשו.

● הדיל האתיופי: רצועת חוף בים האדום תמורת מניות בחברת התעופה 
● תמיכה נוספת מגרמניה: תספק תחמושת טנקים מדויקת לישראל ממאגרי הצבא שלה 

הרפובליקאים של אייווה פתחו ביום ב' את עונת הבחירות בארה"ב. הם העניקו ניצחון עצום לדונלד טראמפ בבחירות המקדימות. כשלעצמה אייווה אינה חשובה מספרית. אבל חשוב מאוד הסימן שהיא נתנה. בעקבות אייווה כמעט אין עוד סיבה להניח שמישהו יוכל לעצור את טראמפ בדרך אל מועמדות מפלגתו לנשיאות. אולי 'משהו' יוכל לעצור אותו, כמו הרשעה באחד מארבעת משפטיו; אבל כנראה לא 'מישהו'.

הרפובליקאים הרוצים 'שבירה' מאסו מעיקרו בסדר הקיים. הם רוצים בטראמפ, מפני שהוא בז לסטטוס־קוו, והוא מבטיח לשים לו קץ בכל מיני דרכים. נראה כי חלקן סמוכות אל הקו המפריד משטר דמוקרטי ממשטר סמכותני. נראה כי לרוב תומכיו לא אכפת.

התקוממותה של חצי אמריקה נגד הסטטוס־קוו מתיישבת עם כיוון רב־יבשתי. תומכי הסטטוס־קוו מנהלים עכשיו מלחמת מאסף, גם בזירות הפנימיות וגם בזירות החיצוניות. אין זה מן הנמנע כי השמש שוקעת על העולם שהכרנו.

הסטטוס־קוו המועמד בספק הוא המערכת הגלובלית שארה"ב ניסתה לכונן בסוף מלחמת העולם השנייה, על מוסדותיה הפוליטיים והכלכליים. היא עיגנה אותה בהסכמי ביטחון קיבוציים משני עברי האוקיינוס האטלנטי ומשני עברי האוקיינוס השקט. הדמוקרטיה הקפיטליסטית הליברלית העניקה יותר יציבות ועושר למשתתפיה מכל שיטה פוליטית שקדמה לה. אבל זה לא היה מתאפשר בלי כידוניה של אמריקה.

כל זה הוא נחלת ההיסטוריה. סר חינה של הדמוקרטיה הליברלית ופקעה ההגמוניה האסטרטגית של ארה"ב. אנחנו חוזרים ועומדים על הירידה הזו יום אחר יום.

ספינות תותחים ושודדי ים

הכוח הצבאי האפקטיבי ביותר הוא הכוח המרומז. האימפריות הגדולות ביותר בהיסטוריה הגיעו אל שיא כוחן כאשר עצם האפשרות שישתמשו בכוח הספיקה, ולא היה להן צורך להפעיל אותו. ביטוי וולגרי של הרמז האימפריאלי הזה היה 'הדיפלומטיה של ספינות התותחים'. כביכול, די היה שאניית מלחמה תופיע בשערי עיר נמל ותצודד את תותחיה, כדי שבעלי הנמל ייזכרו בחולשתם הנתונה, וייגמלו מן המגונים שבהרגליהם.

זה פחות או יותר מה שארה"ב עשתה בשודדי ים ובחוטפים בחוף הצפוני של אפריקה מתחילת המאה ה־19 ואילך. לפני כמעט 120 שנה, הנשיא טדי רוזוולט שלח את "הצי הלבן הגדול" של ארה"ב אל הימים ואל האוקיינוסים, במשט של ראווה ועוצמה שארך שנתיים, והודיע לעולם כי ארה"ב החליטה לתבוע את מקומה הראוי במשוואה הגלובלית. 12 שנה אחר כך היא העפילה אל ראש הפירמידה, וניסחה את קוד ההתנהגות של הקהילה הבין לאומית בסוף מלחמת העולם הראשונה.

ראו־נא מה קטן הוא הרושם ש"הצי הלבן הגדול" עושה עכשיו על שודדי־ים ועל חוטפים. התנהלותה של ארה"ב בשערי ים סוף עומדת בסימן זהירות. כשלעצמה, אין בה פגם. אחת ההסתבכויות הצבאיות הרות־האסון ביותר של ארה"ב מאז ומעולם התחילה בעודף להיטות להפוך התנגשות בלב ים למלחמה כללית, בווייטנאם.

אבל בניגוד לתקרית הידועה לשימצה של מפרץ טונקין ב־1965, מפרץ עדן אינו מעשה זיוף. טילי החות'ים מאיימים על נתיבי השיט הבין לאומיים אולי במידה שלא איים עליהם שום כוח צבאי מאז ששייטת צוללות ה־U של גרמניה הנאצית העמידה בסכנת מוות כל אניית סוחר שחצתה את האוקיינוס האטלנטי.

אניות עדיין לא טבעו בים סוף, אבל השבוע שמענו מה חמורות הן התוצאות לתעשיות הרכב של אירופה, ונתיבי האספקה שלהן התארכו והתייקרו במידה בלתי נסבלת. אפשר לחיות גם בלי מכוניות וולוו ובלי צמיגי מישלין. אבל המסר הוא מרחיק לכת: צבא שבטי בהרי תימן מצליח לסדוק את הסטטוס־קוו, ואינו נרתע כאשר הצי החזק ביותר עלי אדמות מצודד את תותחיו.

איראן יורה לכל הכיוונים

מה אפשר להגיד על פטרוניתם של החות'ים, איראן? היא עוברת השבוע להילוך שלישי בקריאת התיגר שלה על הסטטוס־קוו. היא יורה לכל הכיוונים, מבלי להסתתר מאחורי שליחיה. בתוך שלושה ימים היא שיגרה טילי שיוט לסוריה, לכורדיסטן העיראקית ולפקיסטן.

מכל שלושת היעדים האלה, פקיסטן היא אולי המדהימה ביותר. איראן מקרינה את כוחה, או לפחות מנסה להקרין אותו, ברדיוס חסר תקדים. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה איראן הפעילה כוח צבאי מזרחה מגבולה? אולי לא מאז שלטונו של נאדר שאה, בשליש השני של המאה ה־18. היא מודיעה בזה ששריריה הצבאיים של ארה"ב אינם מפחידים אותה אף כמלוא הנימה.

וכמובן, המתנגדת המושבעת של הסטטוס־קוו, רוסיה, שולחת אותות מתחזקים על כוונותיה הבאות. לא זו בלבד שהיא חוזרת ומדברת במפורש על רצונה להרוס את אוקראינה, אלא שהשבוע היא מנסחת טיוטה להצדקת תוקפנות נגד המדינות הבלטיות. אין קושי לזהות את הנוסחה, אשר שימשה אותה בפלישותיה לאוקראינה. היא מתלוננת עכשיו על התנכלות למיעוט דובר הרוסית בלטביה, "הפוגעת בביטחונה של רוסיה".

הבלטיות הן חברות נאט"ו. הנשיא ביידן חזר והזהיר את רוסיה בשנתיים האחרונות, מאז פלשה לאוקראינה, כי מנוי וגמור עם ארה"ב "להגן על כל אינץ'" של אדמת נאט"ו. אבל בשבוע שעבר דלף תוכנה של שיחה בת ארבע שנים בין דונלד טראמפ למנהיגים אירופיים, שבה אמר להם, כי ארה"ב לא תבוא להגנתן אם יותקפו.

גרמניה היא עכשיו נושאת הדגל העיקרית של ביטחון קיבוצי באירופה. השבוע שמענו (מהדלפה לעיתון 'בילד') שצבאה מתכונן לקראת אפשרות קונקרטית מאוד של פלישה רוסית. אבל את גרמניה מנהיגה ממשלה לא פופולרית, המתקשה לשכנע את דעת הקהל באיזשהו עניין (כולל תמיכתה התקיפה בישראל).

ברני סנדרס מצטרף

הנה כי כן, הדרכים מצטלבות. קריאת התיגר מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו: בפוליטיקה האמריקאית, בפוליטיקה של הדמוקרטיות הגדולות באירופה, באוקראינה המעונה, בדרך מחודיידה לאילת, בין הים הכספי לים התיכון, בעזה… הרשימה יכולה להוסיף ולהתארך.

האיום על היעדים המסורתיים של מדיניות החוץ האמריקאית אינו בא רק מצד הימין הטראמפיסטי, כפי שהזכיר לנו ביום ג' הסנאטור השמאלי הרדיקלי ברני סנדרס. הוא הניח הצעת החלטה על שולחן הסנאט שקראה להעמיד תנאים להמשך הסיוע הצבאי לישראל.

רק 11 מ־100 סנאטורים תמכו ביוזמת סנדרס. אבל מוטב לשים לב: ה'שבירה' הצפויה של הסטטוס־קוו עומדת לזעזע יחסים היסטוריים בין ארה"ב לבעלות בריתה. הן יצטרכו לשאול את עצמן בחומרה גוברת באיזו מידה ובאילו תנאים הן יוכלו להוסיף ולסמוך על תמיכתה.