אני כותבת על תיירות כבר יותר מעשור ובמידה מסוימת אני חיה את החלום. כך לפחות חשבתי, עד שפגשתי את אלה שחיים אותו באמת. תמיד עניינו אותי האנשים מאחורי עסקי התיירות. מה מניע אותם, מה מייאש, עם מה הם מתמודדים. אחרי שעות של שיחות עם היזמים הישראלים שעשו את זה בעולם, גיבשתי תובנות.
ראשית, התעוזה. כנראה שאחרי שנים של חיים ברכבת הרים, כלום כבר לא מפחיד. ואכן, מרביתם הגיעו לארץ זרה בלי להכיר את התרבות והשפה. החוצפה הישראלית עזרה להם לפרוץ. שנית, העובדה שהיזמות אינה נחלת צעירים בלבד. הבאתי את סיפורם של גברים ונשים, פנסיונרים וצעירים. לחלומות אין גיל.
התובנה השלישית היא על הקשר בין יזמות בחו"ל למצב כאן, אותו סיר לחץ שאנחנו הישראלים מבעבעים בו. חלק מהיזמים שראיינתי ביקשו לנפשם שלווה, אבל גם אלה שעזבו ללא קשר דיווחו על שפיות לצד עשייה.
ובכל זאת, למרות הרצון של כולנו לברוח מדי פעם, התגנבה אל ליבי התובנה שאנחנו יכולים לצאת מהארץ, אבל את הארץ קשה להוציא מאיתנו. כולם דיווחו על געגועים וגם על רגשות פטריוטיים.
אז שאף אחד לא יספר לכם סיפורים, בסוף כולם מתגעגעים לשניצל ולפתיתים.
כתבות
ני"ע
