אירועי יום כיפור: יש מקום ליהדות בתל אביב, אבל אחרת

הכותב הוא מרצה בכיר למשפט ציבורי בקריה האקדמית אונו

המחזה הנורא של יהודים עטופי טליתות מגורשים מכיכר העיר בצעקות "בושה! בושה!" ובנפנופי זעם, היה בלתי נסבל. לא היינו צריכים להגיע אליו. בוודאי לא בכיכר המרכזית של העיר העברית הראשונה. ועדיין, מכיוון שנכחתי במקום האירוע ושוחחתי במשך שעות עם הנוכחים שם, אני מבקש להציג כאן תמונה יותר מורכבת. לא מדובר בשונאי יהדות, "אוטו־אנטישמים", ושאר מילות גנאי קשות שהוטחו בחבריי התל אביביים, אלא בציבור פגוע וכעוס מהתנהלותם חסרת ההתחשבות של מארגני האירוע, אנשי "ראש יהודי". כן, גם למטבע הזאת יש שני צדדים. 

התחכמות מיותרת

בערב כיפור, קצת לפני השעה שש, שמתי פעמי לכיכר דיזנגוף לתפילת כל נדרי. כשהגעתי לכיכר, נדהמתי ממראה עיניי. גם בשנה שעברה השתתפתי בתפילה, אבל אז היה מדובר בתפילה די ספונטנית, שהתרכזה בשולי הכיכר, והכיכר עצמה נותרה פנויה לאלפי התל אביבים, שיכלו לשבת ולשוחח, ולילדיהם שנסעו בקורקינטים הקטנים.

הפעם הוקמה במה גדולה בכיכר עצמה, ועשרות כיסאות פוזרו סביבה. הכיכר נכבשה כולה על־ידי מארגני התפילה. המארגנים עשו גם מאמץ גדול, באופן סידור הכיסאות, השלטים והדגלים שנתלו, להדגיש את החציצה המגדרית. אומנם, כפי שנפסק בבית המשפט העליון, מחיצה לא הוקמה, אך הניסיון להתחכם לפסק הדין, במקום פשוט לכבד אותו, גם הוא היה מקומם.

כשהגעתי, המהומה כבר הייתה בעיצומה. חבורה גדולה של תל אביבים ותל אביביות השמיעו מחאות נמרצות וקולניות נגד התפילה. חלקם היו אומנם מקבוצת מפוצצי האירועים המקצועיים שכבר ראיתי בעבר, ושלהם ולהתנהגותם הבריונית אני מתנגד בתוקף. אבל היו גם רבים אחרים, תושבי המקום שהתנגדו למה שהם ראו כ"השתלטות עוינת" על לב שכונתם, בערב היום הקדוש.

הזמן חלף, יום הכיפורים נכנס, ולקראת שבע כבר היה ברור ששום תפילה לא תהיה. ישראל זעירא, מנהל "ראש יהודי", עוד ניסה לעלות לבמה ולהתחיל, אבל זה היה חסר סיכוי. כאמור, האירוע הסתיים במחזה הקשה של גירוש המארגנים מהמקום, בצעקות ובשריקות.

רבים מהנוכחים במקום נותרו עם תחושות קשות ונשארו לשוחח בכיכר כדי לנסות ולעבד אותן, גם שעות אחרי האירוע. ודבר חשוב אחד התברר לי משיחות אלה - תל אביב מעוניינת ביהדות, אבל לא מהסוג שאנשי "ראש יהודי" מנסים לקדם. לא בסגנון ולא בתוכן. התל אביבים רוצים יותר אמונה ותפילות, חגים ומסורת, גם במרחב הציבורי. אבל לא על־ידי ארגון שהיה עסוק, בשבוע לפני כיפור, דווקא בהזמנת הרב לוינשטיין להרצאה, שקרא להומואים סוטים ומגפה שצריך למגר, ובהתעקשות עד הרגע האחרון לדחוף לגרונם של התל אביבים, על אפם ועל חמתם, את מחיצת ההפרדה.

אינני מאלה החושבים שאין מקום לתפילות במרחב הציבורי. לתפילות כאלה יש מקום ויש צורך. אני גם חושב שצריך לאפשר במסגרת תפילה כזאת אזור ישיבה שבו קיימת הפרדה מגדרית, למעוניינים בכך, לצד אפשרויות אחרות. אבל אני גם בעד שמי שמבקש "לקרב" את החילונים התל אביבים ליהדות, לא יפעל באופן שמזלזל באופן עמוק כל־כך באמונותיו ובאורחות חייו של חלק משמעותי מקהל היעד אליו מכוונת התפילה. לא זאת הדרך לקרב, ולא לתפילה כזאת נועדה הכיכר המרכזית בעיר בערב יום כיפור.

עימות בלתי נמנע

ההתנגשות בין אנשי תל אביב לאנשי "ראש יהודי" הייתה ככל הנראה, עם כל הצער שבדבר, בלתי נמנעת. אני מקווה שכולנו נוכל להפיק לקחים מהאירועים הקשים של יום הכיפורים תשפ"ד לקראת השנים הבאות.

וגם נימה חיובית כזאת מצאתי בכיכר - בשולי האירוע עמד יהודי גדל־גוף, מזוקן, עם כיפה גדולה על ראשו, שנראה מרוצה מאד מכל העסק. עד כדי כך, שניגשתי לשאול אותו ממה הוא כל־כך מבסוט. אמר לי - מעצם המפגש. זה לא מפגש, אמרתי לו, זה ריב. נכון, הוא אמר, אבל גם ריב הוא התחלה של מפגש, שסופו התקרבות. הלוואי.