האלימות בחברה הערבית לא תיפתר רק באיסוף כלי נשק

הכותבת היא מנהלת מיזמי צעירות וצעירים בחברה הערבית מטעם שותפות יתד, קרנות הביטוח הלאומי, קרן ביידר וקרן רש"י

בחצי השנה שחלפה מתחילת 2023 ונכון לתחילת חודש אוגוסט, מספר הנרצחים בחברה הערבית עבר את ה-150. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כ-72% מהנרצחים בישראל בארבעת החודשים הראשונים של 2023 הם מהחברה הערבית - מעל ומעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה.

מעשי האלימות, קל וחומר רצח, הם רק נקודת הקצה של תהליכים שמתחילים הרבה קודם ונובעים מהזנחה, אפליה ושורה ארוכה של פערים משמעותיים בין החברה היהודית לחברה הערבית בכל תחומי החיים, והם בעלי השלכה ישירה על תנאי הפתיחה של הצעירים: בעוד שבמרכז חיים צעירים בסביבה המעודדת הישגיות ומאופיינת במגוון אפשרויות תעסוקה ובהשקעה משמעותית בחינוך - בפריפריה ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט, ההזדמנויות נעדרות, ותמונת העתיד שונה.

בקרב בני ובנות הנוער ובפרט הצעירים בחברה הערבית, קיימת התחושה של חוסר באופק חברתי-כלכלי; הם נתקלים בחסמים רבים ובמיעוט בהזדמנויות, בשירותים ובפעילויות חברתיות וחינוכיות בשעות אחר-הצהריים. המצב מורכב עוד יותר כשמדובר בנער או נערה שחיים במצבי סיכון ומצוקה, ודרכם לשוליים קצרה הרבה יותר.

סדר עדיפות מעוות

המורכבות נובעת משלל גורמים: הראשון הוא תפקיד המדינה וחשיבותה בהנגשת מענים, ביצירת הזדמנויות ובהסרת חסמים. הפוליטיקה לאורך שנים מייצרת חוסר בסדר עדיפויות לאומי שדוחק את המענה המיטבי לצורכי החברה הערבית והרשויות הערביות לתחתית הרשימה - דבר אשר משפיע באופן ישיר על היעדר בתשתיות החינוך, והרווחה ובשל כך, חוסר במינוף מוכנות צעירים וצעירות לעולם התעסוקה ומגוון האפשרויות הפרוסות בפניהם בפריפריה. זוהי מציאות חברתית של ייאוש, ניכור, מיעוט הזדמנויות והיעדר ביטחון אישי.

בנוסף, לחינוך בכלל ולחינוך הבלתי פורמלי בפרט יש תפקיד חיוני כמנוף לקידום מוביליות חברתית, בעיקר עבור מי שמגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. בחברה הערבית נכון לשנת 2020 , שיעור העוני הוא 57%. מערכת החינוך הערבית לא רק סובלת מתשתיות רעועות פיזיות ומקצועיות, אלא גם ממוקדת בהישגים לימודיים, ולכן מעניקה פחות תשומת-לב לנושאי זהות ושייכות, סולידריות, מעורבות חברתית, ופחות דגש על למידה עצמית, עבודת צוות וערכים שמהווים מפתח להשתלבות חברתית ותעסוקתית. שיח הישגי בלבד אינו מדבר לכולם, ולכן דווקא ילדים הזקוקים לאלטרנטיבה, נפלטים ממסגרות ומודרים מהחברה.

במחקר שנערך מטעם קרן גנדיר וקרן רש"י, רואים שצעירים מהחברה הערבית חוששים מעניין הביטחון האישי והלאומי, מהמצב הפוליטי חברתי ומהיכולת למיצוי עצמי יותר משאר האוכלוסיות. בעוד שצעירים וצעירות מהחברה היהודית עסוקים בלחשוב על איך להקים משפחה ולחיות ברווחה - הצעירים והצעירות מהחברה הערבית עסוקים בלהבין מי הם ולקבל את עצמם כפי שהם. היעדר תשתיות חינוכיות וחברתיות יוצרת "משיכה" לעולם הפשע, משום שבני ובנות הנוער חשופים להשפעה שלילית.

להתחיל בגיל צעיר

אז מה הפתרון? בעוד כולם מדברים על פתרונות מידיים לסיכול הפשיעה בחברה הערבית, כמו הגברת מעורבות המשטרה ושימוש בשב"כ, בשיח נעדרת התייחסות לבעיות העומק והדרכים לטפל בהן: חינוך, תעסוקה, רווחה וחיזוק תשתיות פיזיות וחברתיות ברשויות המקומיות. לכן חייבים להתחיל בגיל צעיר.

על המדינה להסתכל לאזרחים מהחברה ערבית בעיניים, לקחת אחריות ולהפסיק את האפליה וההזנחה המתמשכים על-ידי יצירת מענים ושיפור התשתיות והשירותים הקיימים. המדינה והרשויות המקומיות צריכות לפרוש קשת נגישה ואיכותית של תנועות נוער, ארגוני ספורט, מרכזי העשרה, חוגים ופעילויות פנאי.

אין ספק שצריך למגר את הפשיעה, לאסוף כלי נשק ולטפל באלימות. אבל זהו רק צד אחד של המשוואה, וללא הצד השני שלה, זה פשוט לא יעבוד. יש סיכוי לשינוי, והוא טמון גם בצעירות ובצעירי החברה הערבית: רובם הגדול רוצים בו ומאמינים שהוא אפשרי. לצידם, יש צורך בעבודה מערכתית מאומצת. יש צורך להדגיש את החשיבות של מדינה דמוקרטית שפועלת למען ייצוג שוויוני לכל אזרחיה, שהם ייהנו מזכויות שוויוניות אל מול החוק ובהזדמנות שווה ללימודים, תעסוקה ומשפחה.