הקיבוץ שתמצאו בו טארט חלומי ואלפחורס עם נגיעות אלכוהול

קיבוץ כפר גליקסון הוא קיבוץ של פעם. האם זה במובן הטוב של המילה? תלוי את מי שואלים. הוא נטוע בלב חורשת אלונים, ולאחרונה הצטרף לשורה ארוכה של קיבוצים המציעים למבקר שלל חוויות, מפגשים וקולינריה.

 כפר גליקסון / צילום: גיא מלל

המתארח בו יוכל למצוא בו מרחב יצירה של אמנית יוצאת דופן, סטודיו לתכשיטים משובבי קיץ בצבעי גלידה, אמפנדס שזקני הקיבוץ זוכרים את טעמם בערגה מילדותם בארגנטינה ופינה סודית שממנה אפשר להשקיף על נופים קרירים.

● תפריט הקוקטיילים בקיבוץ הגלילי לא מבייש ברים בניו יורק
● במנזר מסתורי חצי שעה מתל אביב יש יינן פלסטיני שמכין סוביניון בלאן חלומי
● בשביל מסעדת הפועלים הזאת שווה לנסוע דרומה

ולמרות זאת, הקיבוץ עדיין עושה את צעדיו כעולל מהוסס שזה עתה החל ללכת. ככזה עדיין אין בו עדיין מלוטשים ויש לו עוד דרך לפסוע עד שאפשר יהיה להכריזו כיעד תיירותי של ממש.

10:00 | להפוך זבל לקסם

על מקום שמגיש קפה עדיין לא התארגנו הגליקסונים, אבל בעתיד, מבטיחים פרנסי הקיבוץ, תיפתח בין עלוות העצים עגלה ייעודית. עד אז מומלץ לסור מרחק עשר דקות של נסיעה יפה, בין מטעי הנשירים של בקעת אלונה, ל"בוטקה" ביישוב עמיקם, צריף עץ המציע קפה מצטיין ואוכל משמח מאוד גם בימים מיוזעים. לאחר שהתפרענו על בייגלה ששרף את האצבעות, חשנו מוכנים לספוג קצת פרינג', אמנות ומה שיזדמן לנו.

ומה שהזדמן היה הפתעה מוחלטת: צריף רעוע שבין כתליו יוצרת אחת האמניות הכי מרגשות בישראל. שילה אורינגר היא בת הקיבוץ, שרישומי ילדותה וסיפור חייה הטביעו את חותמם על עבודותיה. "בבית הילדים אמרו לי לסובב את הראש לקיר, ואני ראיתי בקילופי הקיר ובטיח המתפורר יופי". בהמשך, ולאחר שנות נדודים בעולם, שבה אורינגר ליצור בקיבוץ. לדבריה היא הופכת "זבל לקסם", מלקטת חומרים נטושים והופכת אותם ליצירות יוצאות דופן, שיש בהן פראיות משולבת בקפדנות.

 יצירה של שילה אורינגר / צילום: גיא מלל

11:00 | תכשיטים של מדענית

ומאמנית שמפעימה לבבות למדענית שיוצרת קולקציה של תכשיטי לבבות. נעמה ברוש היא דוקטור לביולוגיה שעבדה במכון ויצמן עד שענתה לקול קורא פנימי, ששיווע לפרוץ ממרחבי המעבדה. "בגיל 42 עברתי משבר תעסוקתי, התחלתי לעצב תכשיטים ומאז לא לבשתי את חלוק המעבדה", היא מחייכת בעודה שוזרת פנינים וחרוזי זכוכית צבעוניים לכדי שרשרת.

 תכשיטים של נעמה ברוש / צילום: נעמה ברוש

מה שהחל כמזור לנפש הפך לעסק המשגשג FAUNA & FLORA. "אני אוהבת דברים אדיוטיים ורומנטיים", היא מצחקקת ומצביעה על עגילי פלסטיק בטורקיז עז, הומאז' לסגנון הפופ ארט, ושורה של שרשראות עם תליוני לבבות אדומים, שהפכו לסמלה המסחרי.
FAUNA & FLORA

12:00 | כריך אלפחורס מושלם

מן המפורסמות הוא שבנות קיבוץ יודעות לאפות, אם זה תוצר של חלון הזמן המשפחתי בין ארבע לחמש או אולי העובדה שחמאה ושמנת הגיעו בשפע מהרפת.

 טארט לימון של אסתר חרמש / צילום: אסתר חרמש

טעמנו את מעשה ידיהן של רותי בן ישראל ואסתר חרמש. עד שאלה ימכרו את מרכולתן הטעימה בעגלת הקפה המתוכננת, ניתן לרכוש את המאפים ישירות מבתיהן. ביקרנו בביתה של רותי, שעלתה לקיבוץ מארגנטינה, שם היא ממלאה עיגולי חמאה בדולסה דה לצ'ה ומדביקה אותם לכריך אלפחורס מושלם. "הסוד של העוגיות הוא טיפת אלכוהול", היא מספרת ומגישה לנו צלחת ועליה כיסני אמפנדס לוהטים. שולי הכיסן צבוטים במומחיות, והלוע אוצר מלית לוהטת של בשר, צימוקים, זיתים וביצה. אסתר היא אופה מדופלמת, שמוציאה תחת ידיה טארטים מרהיבים ועוגת גבינה שמזכירה ילדות נשכחת.

 רותי בן ישראל, אמפנדס ואלפחורס בהזמנה מראש / צילום: רותי בן ישראל

13:00 | כל קיבוץ צריך מרפסת

משהו משך אותנו אל חדר האוכל, המכה של כל קיבוץ. הוא היה סגור לארוחות, אבל הפך לאחרונה לביתם של קבוצת תיאטרון הידית. הידית, כך סיפרו לנו, מציג הצגות פרינג', ומומלץ לעקוב אחר לוח ההופעות.

במהלך שיטוטינו הרבים כבר למדנו שלכל קיבוץ יש פינה נסתרת, מעין מפלט מהקולקטיב, מזור לנפש שמבקשת בדידות. בהיסוס מה סיפרו לנו הגליקסונים על "המתבן" בקצה הקיבוץ. בעבר שימש לאחסון גרעיני הכותנה, וכיום משמש כמבנה עתידי ל.. ובכן, איש עדיין אינו בטוח. עד אז אפשר ליהנות מנוף המשקיף על ואדי ברקן ומציורי קיר פלאיים המספרים את סיפורו של מה שהיה כאן, פעם.
המתבן
תיאטרון הידית