שלושת היזמים החיפאים שכובשים את טוסקנה

וילה מוקפת גפנים בין הגבעות העגלגלות של טוסקנה היא יעד חלומי של רבים. אבל עבור היזמים החיפאים דוד נבות, בוריס ווסלר ודוד בארי החלום הזה הפך למציאות, ולא רק זה, הם גם לקחו אותו צעד אחד קדימה: השלושה הפכו את חבל הארץ האיטלקי הפופולרי לקרקע פורייה עבור עסקי התיירות שלהם, כשהקימו בה וילות אירוח, מלונות ומסעדות - יחד ולחוד. "בשלב מסוים בחיים הבנתי שהחזון העסקי שלי, לבנות קולקציה של בתי מלון שכל אחד מתאים לצרכים אחרים, כמו אלה שיש לי בחיפה, יכול להיות רלוונטי גם בטוסקנה", מספר בארי, שהוא גם הבעלים של המלונות שומאכר, לה קפלה והגפן בחיפה, כל אחד מהם עם ייעוד קצת אחר.

● הקרב הלוהט במדעי הכלכלה: תעלומת האינפלציה והחמדנות התאגידית
● כך הפכו הסמים הפסיכדליים למנוע של עמק הסיליקון
● הבכיר לשעבר באובר שהורשע בעקבות פריצת הענק: "לא רוצה שמנהלי אבטחת מידע יפחדו להיות בתפקיד" | ראיון

לפני חמש שנים, ביום גשום במיוחד, הוא מצא את עצמו מתדפק על דלת ביתו של ישיש בכפר קטן בטוסקנה, לצד ווסלר - מה שהיה יריית הפתיחה של דרכם העסקית המשותפת. "היינו בעיצומה של הגשת תוכנית הבנייה של מונטה מריו, הווילה שרצינו לשפץ, לאישור המשרד לשימור ולבנייה (שכל התוכניות מחייבות את אישורו - ח"א)", משחזר ווסלר. "באותו המשרד יושבת כבר מיליון שנה אותה גברת שעל פיה יישק דבר, והיא פועלת על פי חוקי שימור מחמירים שקובעים באיזה גובה צריך לבנות, על המילימטר, כדי לא להסתיר לנוף ואפילו את גוני הלבנים והטיח".

את התוכנית הראשונית שהגישו דחתה הגברת על הסף בנימוק ש"אין מסמכים המציינים את גובהו של המבנה המקורי". "אבל אנחנו הישראלים לא מכירים את המילה 'לא'", אומר ווסלר, ומספר שאחרי הריפוזו (הסייסטה האיטלקית) הקדושה, דפקו השניים על דלתו של הזקן, שכן ידעו כי הוא גר בכפר כל חייו ומכיר את המבנה המקורי שרצו השניים לשפץ. "למרבה המזל הוא נזכר, ומיד החתמנו אותו על הצהרה המאשרת שגובה המבנה המקורי היה כשתי קומות. טסנו חזרה למשרד וקיבלנו אישור לבנייה מחמת הספק".

 בוריס ווסלר / צילום: קלי ווסלר

את מונטה מריו פתחו השניים לפני כמה חודשים, שלוש שנים מעבר למה שניבאה התוכנית העסקית המקורית. ווסלר מצא את המגרש (כ־70 דונם, שנרכש תמורת כחצי מיליון אירו) והשניים יצאו לדרך עם שני שותפים חיפאים נוספים, האדריכל דגן מושלי והקבלן רונן קיהן, שבהמשך גם רכש את החלק של ווסלר. את טביעות האצבע של אנשי המקצוע במלון בחיפה רואים גם בווילה בטוסקנה. התמונות המרהיבות של האמן החיפאי גיל גורן, שמספרות בכישרון סיפור מקומי ונעשו במיוחד לווילה על פי הזמנה אישית, ועוד צוות גדול של אנשי מקצוע ישראלים שאיתם עבד בארי בשומאכר והטיס לטוסקנה מדי חודש, כדי שייתנו למקום את הטאץ' ואת החוויה שרצה להעביר. מחיר הבנייה, הרכש והאבזור על 700 מ"ר בנוי הסתכם בעוד 2.5 מליון אירו, כך שסך הכול הושקעו בווילה כ־3 מיליון אירו. הווילה בת שבעת החדרים מוצעת להשכרה במחיר שמתחיל ב־15 אלף אירו לשבוע.

מה ישראלי יכול כבר לחדש בעולם המלונאות המבוסס של טוסקנה?
"בניגוד לאי נידח ביוון או כפר קטן בבולגריה, שצריך להסביר למה כדאי להגיע אליהם, הנכסים התדמיתיים של טוסקנה ברורים", אומר בארי. "הרעיון שלי בווילה מונטה מריו, מלבד העיצוב המוקפד והמודרני, הוא להעניק לאורחים את חוויית 'טוסקנה שלי', אותם מקומות שאני מכיר באופן אישי, היקבים הסודיים, המסעדות המקומיות שאני מכיר אישית את הבעלים שלהן, שדואגים לקבל את האורחים שלי בחיבוק חם. נכון שמונטה מריו היא מקום יפה לשים בו את הראש, וטוסקנה מרהיבה בזכות עצמה, אבל מי שמגיע אליי מקבל את טוסקנה של דוד".

"רואה רק את המטרה"

את דרכו לטוסקנה עשה בארי (53) בעקבות ווסלר (53), שחי שם כבר יותר מ־25 שנה עם אשתו הברזילאית קלי וילדיהם. בארי נהג לבקר את חברו הטוב בכל כמה חודשים ועקב בעניין אחרי העסקים שלו שם - שתי וילות לאירוח ומסעדה. "באיזשהו שלב אמרתי לבוריס שגם אני רוצה לבנות כאן וילה", מספר בארי.

 דוד בארי / צילום: דניאל מילר

"אני שומע הרבה ישראלים שמגיעים לטוסקנה, מתאהבים במקום ואומרים: גם אני רוצה לפתוח כאן וילה או מלון", אומר ווסלר, אבל לדבריו יש משהו חשוב שצריך להביא בחשבון: למקומיים יש קצב משלהם. "האיטלקים יכולים לבעוט במיליוני אירו רק כדי ללכת לצוד בספטמבר, ואז מגיע אוקטובר ועמו המסיק, חודש אחרי כבר חג המולד והנה נגמרת השנה, והעבודה שאמורה הייתה להסתיים באפריל מסתיימת לה בספטמבר בשנה הבאה".

"כל תהליך הביצוע בטוסקנה נטול לוחות זמנים", מוסיף בארי. "אנחנו הישראלים רגילים שזמן שווה כסף, וכאן אין תוכנית עבודה מסודרת, אין דבר כזה אקסל, אין הצעות מחיר והטכנולוגיה והמערכת הבנקאית הן בכלל עולם שלישי. נוסף לכל המגבלות אין יותר מדי אלטרנטיבות לאנשי מקצוע באזור כפרי כמו טוסקנה. אם עצבנת את הקבלן והוא מחליט ללכת באמצע העבודה, הלך עליך".

איך אפשר לגשת לפרויקט כל כך מורכב ויקר בתנאים כאלה?
"אני כיזם לעולם לא מסתכל על המשוכות, אני רואה רק את המטרה. יש לי את הביטחון הפנימי שאני מסוגל לעשות את זה למרות שאני יודע שיהיו תלאות. ומעבר לכך, כמו בכל חלום, אתה צריך שיהיו איתך האנשים הכי טובים שיש".

"למה שלא נקנה את המלון?"

היזם השלישי דוד נבות (71), שבכלל הגיע לאזור במחשבה לפרוש ולצאת לפנסיה עם זוגתו רינה פורת (בני הזוג הם מייסדי רשת המכללות הטכנולוגיות עתיד), פגש את השניים לפני כשנתיים, כששמע שיש ישראלי מחיפה שפתח מלון בטוסקנה. היום בבעלותם שני מלונות ומסעדה במקום.

 דוד נבות וזוגתו רינה פורת / צילום: Guido Baroncelli

גם הוא מסכים שמי שלא מבין לעומק את התרבות ואת אורח החיים באיטליה יתקשה מאוד לפתוח בה עסקים. "אי אפשר לרמוז כאן אפילו בצחוק על עורכי דין ותביעות, כי אז בכלל כל אנשי המקצוע נעלמים. יש כאן משפט שאומר שהפשרה הכי גרועה עדיפה מפסק הדין הטוב ביותר. מעבר לכך גם אין יחסי 'תן וקח' קלאסיים במובן שאנחנו מכירים אותם ועדיין יש מקום למילה של כבוד. הם לעולם לא יבקשו כסף מראש, רק בתום העבודה מעבירים תשלום". עוד הוא מציין כי "האיכות של העבודה שהם מבצעים בסופו של דבר היא פנומנלית - הצבע, הריצוף, החשמל ממש ברמה של אומנות".

לעומת ווסלר ובארי, שחיפשו הזדמנויות עסקיות, נבות ופורת חיפשו לדבריהם "פינה שקטה לשים בה את הראש ולברוח קצת מהמציאות". ב־2008 הם מצאו בית במעבה היער מזרחית לפירנצה, ושם מצאו את השלווה. "מדי פעם היינו נוסעים לבית בטוסקנה ונרגעים מהטירוף בארץ. הילדים והנכדים הגיעו, וחברים באו להתארח בלי סוף. עם השנים יצרנו קשרים וחיבורים נחמדים עם המקומיים, ובשלב מסוים אמרנו לעצמנו שגם ככה כל הזמן באים לבקר אותנו מהארץ, אז אולי כדאי שיהיה לנו מקום נפרד לארח בו. באחת הגיחות שלנו נתקלנו במלון קטן שהוצע למכירה ובלי לחשוב יותר מדי אמרנו לעצמנו, למה שלא נקנה אותו (תמורת כמיליון אירו - ח"א)? גם יהיה בית לאורחים וגם להתעסקות קטנה בכל פעם שנהיה כאן".

זה לא מורכב, שני זרים שרוכשים מלון קיים עם עובדים מקומיים, מבלי שיש לכם רקע בניהול בתי מלון, ועוד כשמחצית מהזמן אתם מתגוררים בארץ?
"שנינו אוהבים אירוח ואנשים, אני בא מרקע יזמי ואדריכלי, ואנחנו ישראלים, כמה מסובך זה כבר יכול להיות? המערכות הקיימות של בית המלון כבר עבדו, השארנו את צוות העובדים המקומי ורק היה צריך קצת לשפצר ולשפץ. היו לנו גם אורך נשימה ורוח, מה שהסתדר עם המנטליות המקומית שבה לוקחים את הזמן בנחת, קודם נחים ורק אחר כך עובדים. בשעה 12:30 כולם הולכים לאכול, וגם אם תבואי אליהם עם 10,000 אירו הם יעדיפו את הצהריים שלהם. בארץ כולם אחוזי תזזית לסיים את הפרויקט, ולנו יש כאן שפע של זמן ושום דבר לא בוער".

לאחרונה בני הזוג רכשו ושיפצו מלון נוסף (בהשקעה כוללת של כ־3.5 מיליון אירו) ופתחו בו מסעדה עם השף הישראלי ארז אוחיון, שזכה לכוכב מישלן על המסעדה שלו La Bottega del Buon Caffe, שפעלה בפירנצה ונסגרה בתקופת הקורונה.

הזדמנויות עסקיות מוחמצות

ווסלר, בארי ונבות מסכימים שכל מי שיש לו רוח יזמית יכול להצליח בטוסקנה בגדול, למרות הביורוקרטיה המסורבלת והקצב האטי. "המקומיים מתמקדים אך ורק בתחום עיסוקם ולא חושבים על היזמות שמעבר", פוסק ווסלר ומסביר ש"אם הם מגדלים זיתים, הם מקסימום ירכשו מטע נוסף, ואם יש למישהו קרקעות שעליהן הוא מגדל גפנים, הוא לא יחשוב על שום עסק מלבד אותן גפנים, מה שמייצר כאן אינסוף הזדמנויות ללא תחרות".

לדוגמה, הוא מספר, "לפני כשנה רכשתי במכירה פומבית מלון שעמד נטוש במרכז הכפר שלידו אני מתגורר. הצעתי אירו מעל מחיר המכירה וזכיתי. הייתי גם היחיד שהגיש הצעה", הוא מגחך. "קניתי את הנכס במחיר הזדמנות ושיפצתי אותו במו ידיי. במשך כמה חודשים כל מי שישב בבית הקפה בהה בי ושאל את עצמו מי המטורף שמשפץ לבד מלון. אני יודע שהם ריכלו שאני בטח מאוד עני וזקוק לכסף, ככה עובד הראש שלהם. הם לא הבינו שהייתי בטירוף לסיים כי כבר מכרתי את המלון במכירה מוקדמת לחתונות של סקנדינבים בקיץ. לאחר שהסתיים השיפוץ ניגש אליי ראש העיר וטפח לי על השכם בהערכה ששיחקתי אותה בכך שקניתי את הנכס במחיר נמוך. למה אתם לא קניתם? שאלתי אותו, זה עמד לכם מול הפנים 11 שנים. הם משכו בכתפיים והמשיכו לשתות בירה".

ווסלר מוסיף יתרון לפוטנציאל היזמות ישראלית בטוסקנה והוא העובדה שאיטליה עוברת רגרסיה מבחינת ילודה. "האיטלקים עושים פחות ילדים, ומצד שני צברו רכוש שאין להם למי להוריש אותו, כך שיוצא שהעושר הנדל"ני מתנקז לילד אחד. תוסיפו לכך שטחים אדירים ותקבלו מצב שהוא הפוך מכל מה שקורה בארץ". הוא מתאר מצב בו יש המון צעירים איטלקים שהם בנים או בנות יחידים, שירשו נדל"ן מההורים ואין להם מה לעשות איתו. "מספיק שהם רוצים לקנות סירת מירוץ או רכב מפואר, אז הם מוכרים את אחד הנכסים שלהם בטוסקנה, בכל מחיר, רק כי מתחשק להם עכשיו לקנות את הפרארי", הוא אומר. באותה נשימה הוא מדגיש, "שכדי למצוא הזדמנויות כאלה, והן לא מעטות, צריך לחיות כאן, להתערות ורק אז אפשר למצוא מציאות".

למרות הפוטנציאל שהם מזהים, בארי מסכם בשם שלושתם כי "לא מגיעים לטוסקנה אך ורק בשביל הזדמנויות עסקיות, כאלה יש יותר נוחות וזולות במקומות כמו קפריסין, יוון או פורטוגל". הוא מפרט כי "זה נכון שהקרקע כאן יותר זולה וכנ"ל מרכיב כוח האדם, אבל עלויות הביצוע והגימור מאוד גבוהות, ועל הזמן שדברים לוקחים כאן כבר סיפרנו. לטוסקנה מגיעים רק אם נדבקים בחיידק הטוסקני, כדי לממש תשוקה עמוקה של חווית אירוח ואהבת הנופים המטורפים שיש לחבל הארץ הזה להציע". ווסלר מוסיף: "אכן יש בעולם השקעות יותר כדאיות, אבל אם אתם מתאהבים כמונו בטוסקנה, לכו על זה. בשתי הווילות שלי יש לי שותפים מהארץ, חברים שהיו איתי בחיל הים. לכולם אמרתי מראש שלא מדובר בהשקעה עסקית גרידא, בית בטוסקנה הוא קודם כל ללב ולנשמה".

אני שואלת את החבורה החיפאית שכבר הפכה לטוסקנית, לגבי תוכניות וחלומות לעתיד. "אנחנו כבר חיים את החלום", מחייכים דוד ורינה. בארי מסתכל על נבות בהערצה גלויה ואומר שנבות הוא המודל שלו לאיך להיראות ולחיות בעוד 20 שנה. ווסלר לעומתם רוצה רק שקט ולהפליג עם אשתו קלי בים.

ולסיום אני גם שואלת על הקשר בין טוסקנה לחיפה. "אנחנו החיפאים, קצת פרובינציאלים, קצת כמו הכפריים כאן בטוסקנה", מגחך נבות. "בחיפה יש עדיין את הירוק בעיניים, פחות המולה, הכול הרבה פחות תזזיתי ועל מי מנוחות". לבארי החוויה הטוסקנית מזכירה את שורשיו הגיאורגיים, "גם אצלנו בבית בחיפה נוהגים לפתוח שולחן ולארח המון חברים ומשפחה למשתה, בסוף הארוחה פותחים כפתור במכנסיים ונאנחים".