סטטוס־קוו שלא מפסיק להשתנות: כך עוצבו מחדש הגבולות ביחסי דת ומדינה

במאבק על יחסי דת ומדינה אין טענה שחוקה יותר מ"הפרה של הסטטוס־קוו". בדרך־כלל הטענה הזאת מגיעה מהצד הדתי, במחאה על האופן שבו נשחקות לתפיסתם עוד ועוד הסכמות שנוגעות לאופי הדתי של המדינה. לעיתים היא מגיעה גם מהצד החילוני. אבל מה הוא בעצם הסטטוס־קוו הזה, מי קבע אותו, ואיך זה שהוא לא מפסיק להשתנות?

ד"ר שוקי פרידמן, מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא JPPI, התחקה אחר מה שהוא מכנה "שחיקתו של הסטטוס־קוו ביחסי דת ומדינה" במחקר שערך במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. ואנחנו נעזרנו במחקר הזה כדי לבחון את הנושאים שעלו בסקר שמתפרסם היום בגיליון הזה, והביא את עמדות הציבור לגבי תחומים כמו אופי השבת במרחב הציבורי, נישואים וגירושים והצגת חמץ בפסח.

שבת במרחב הציבורי: עלייה בפעילות מסחר ופנאי

איך נולד הסטטוס־קוו? פרידמן מחזיר אותנו לימים שלפני קום המדינה. אז, מתוך רצון לזכות בתמיכת אגודת ישראל החרדית בעמדה הבינ"ל שהציג היישוב בארץ כלפי חלוקת ארץ ישראל, פנה דוד בן גוריון לאנשי המפלגה. המגעים בין הצדדים הולידו את "מכתב הסטטוס־קוו" שנשלח לאגודת ישראל ביוני 1947. המכתב עוסק בחלקו בארבע הסוגיות שהטרידו את המפלגה ביחס למקומה של הדת היהודית במדינה שתקום: שבת, כשרות במטבחים "ציבוריים", נישואים וגירושים וחינוך. יחד עם זאת, בשני הנושאים הבעייתים יותר, שבת ואישות, המכתב כלל בעיקר אמירות כלליות או מעורפלות.

בכל הנוגע לשבת נכתב במסמך כי זה יהיה יום המנוחה בישראל, אך מעבר לכך לא נקבעו בו הגבלות קונקרטיות. המנוחה בשבת נשענה על חוקי עזר עירוניים - כך, למשל, תל אביב קבעה עוד ב־1937 כי עסקים יסגרו בשבת - ועל הסכמות לא כתובות. גם לאחר קום המדינה, לא נקבעו ברוב המקרים הגבלות ברורות בחוק, אולי מפני שכאלה לא נדרשו אז. כמה חריגים לכך אפשר למצוא למשל בחוק שעות עבודה ומנוחה שהתקבל ב־1951 ועיגן את מנוחת השבת, אולם עשה זאת בעיקר מטעמים סוציאליים ופחות מטעמים דתיים; ובתיקון החוק שיזם השר יגאל אלון ב־1969, שכלל החלת איסור עבודה בשבת על עצמאים בבתי העסק שלהם. לפי פרידמן, למרות שנציגי הסיעות הדתיות לא ראו בחוק פתרון מספק, הוא אכן צמצם את הפעילות הכלכלית בשבת.

העימותים סביב הסטטוס־קוו הפכו משמעותיים מאמצע שנות ה־80. אז החלו בערים רבות (למשל, תל אביב, רמת גן וירושלים) פעילויות של פנאי ומסחר בשבת, תוך העלמת עין של הרשויות. כיום, ככל שחולף הזמן, יותר ויותר מוסדות תרבות, פנאי ועסקים פועלים בשבתות. על פי נתוני המכון לאסטרטגיה ציונית, ב־2015 98% מבתי הקולנוע, 65% מהמוזיאונים, 83% ממוסדות התרבות המרכזיים וכ־20% מהקניונים פעלו ביום זה. אבל לא מדובר רק בהעלמת עין מצד הרשויות. בתל אביב למשל שונה חוק העזר העירוני כך שיתיר מסחר מסוים בשבת, אך שרי הפנים נמנעו במשך שנים מלאשר אותו. בסופו של דבר, ב־2017, פסק העליון כי החוק ייכנס לתוקף למרות התנגדות שר הפנים. הפסיקה סימנה סטייה משמעותית מהסטטוס־קוו, ובתגובה יזם שר הפנים אריה דרעי את "חוק המרכולים". אך למרות הרעש הציבורי הרב שעורר החוק, למעשה הוא לא הביא לשינוי משמעותי במצב, בין היתר על רקע העובדה שרשויות רבות ממילא לא אוכפות את החוק שלהן, שאוסר על מסחר בשבת.

נישואים וגירושים: ביהמ"ש למשפחה קיבל כוח

בעניין הנישואים והגירושים קל יחסית להצביע על הסטטוס־קוו שהיה נהוג בדרך־כלל בעניינים הללו לפני קום המדינה ובראשית ימיה. זה היה מבוסס על חקיקה מנדטורית (ולעיתים אף עות'מאנית) ושיקף את ההסכמה הרחבה שבעניינים אלה יש לנהוג על פי ההלכה היהודית. חוק שיפוט בתי דין רבניים מ־1953 קבע כי "נישואים וגירושים של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה", והעניק את הסמכות הבלעדית בעניינים הללו לבית הדין הרבני. בעת כינונו של החוק ראו אותו המפלגות הדתיות כהישג גדול ביותר שלהן וכצעד הכרחי במדינה יהודית.

ומה קרה מאז? גם כאן פרידמן מצביע על שחיקה משמעותית בכוחם של בתי הדין הרבניים שנובעת גם מחקיקה של הכנסת וגם מפסיקות של בית המשפט העליון. כך, למשל, בשנת 1963 הכיר העליון לראשונה העליון בנישואין אזרחיים של יהודים שנרשמו לנישואין בחו"ל (בג"ץ פונק שלזינגר) והורה למשרד הפנים לרשום זוגות כאלה כנשואים במרשם האוכלוסין. זאת אחת ה"פרצות" שקיימת עד היום ליהודים שאינם מעוניינים להינשא ברבנות, כשלאחרונה בג"ץ אף קבע כי גם מי שנשאו באמצעות שיחת וידאו, והונפקה להם תעודת נישואים של מדינת יוטה בארה"ב, יוכרו כנשואים. הכנסת טרמה אף היא ל"שחיקה" שהזכרנו באמצעות שורה של חוקים שהכירו בזכויות ידועים בציבור (בני זוג שאינם נשואים, אך יש ביניהם מערכת יחסים זוגית ארוכת טווח).

גם בעניין הגירושין נשחקה עם השנים סמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבנים. באמצעות שורה של חוקים ופסיקות הביאו הכנסת ובתי המשפט לכך שאופן תשלום המזונות וחלוקת הממון בין בני זוג שמתגרשים יעשה באופן שיוויוני יותר (ההלכה מתעדפת פעמים רבות את הגבר), ולבתי משפט אזרחיים ולבית המשפט לענייני משפחה הוענקו סמכויות נרחבות בעניינים אלה. יחד עם זאת, בתי הדין הרבניים עדיין עוקפים או מתעלמים לעיתים מפסיקות העליון בנושא, וניתן למצוא בהם גם כיום "פסיקות לא שוויונות", לרעת האישה.

חמץ בפסח: המהלך הדתי נכשל

כאן אנחנו נוגעים בנקודה שבה דווקא המפלגות הדתיות היו אלה שניסו לכרסם בסטטוס־קוו. חוק שהעבירו ב־1986 הח"כים אבנר שאקי (מפד"ל) ואברהם שפירא (יהדות התורה) קבע כי בתי עסק ביישובים יהודיים לא יוכלו עוד להציג מוצרי חמץ בפומבי לצורך מכירה או צריכה במהלך הפסח. החוק מאפשר להטיל קנס על העבריינים ואף להעמיד אותם לדין על עבירה פלילית.

אלא שגם הניסיון הזה כשל למעשה. מסקירה של אילה גולדברג וד"ר אריאל פינקלשטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה כי כיום אין פקחים של הרבנות הראשית שעוסקים באכיפת החוק, וכי רק ב־15 רשויות מקומיות ישנם פקחים כאלה. יתרה מזאת, לפי הסקירה של המכון, גם ברשויות שבהן ממונים פקחים, החוק אינו נאכף וכמעט ולא מוטלים קנסות בגין עבירה על איסור הצגת חמץ. בסקירה נמצא כי יש רק עיר אחת, קריית מוצקין, שבה הוטלו במהלך שבע השנים האחרונות קנסות לצורך אכיפת החוק (וגם כאן מדובר רק בקנסות בודדים). ומה לגבי כתבי אישום? מתברר שמאז 1986 הוגשו על סמך החוק רק שני כתבי אישום, ובשניהם הנאשמים זוכו.