מה הפך את רונית מטלון לאחת הכותבות החשובות בספרות הישראלית?

1

"אושר מאחורי העצים" (הוצאת עם עובד), הספר החדש של רונית מטלון שהלכה לעולמה ב־2017, והייתה מהסופרות הבולטות בישראל בשלושת העשורים האחרונים, מאגד טקסטים שלא כונסו בספריה המוכרים והרשמיים: החל מהסיפור "מאדאם רָשל" (1979) שפורסם במוסף הספרות של "דבר"; דרך הנובלה "אושר מאחורי העצים" (1997), שפורסמה כחוברת נספחת ל"הארץ" ועד "סוד ששמרתי עליו זמן רב", חיבור בָּשֵׁל שכתבה מטלון בגיל 14 ונשמר שנים אצל מורתה שלימדה אותה בבית ספר "הס" בפתח תקווה.

הנובלה הלירית "אושר מאחורי העצים", הטקסט המרכזי בספר, מתארת כינוס של משפחה מזרחית בפלסי־בלוויל שבצרפת בעקבות מותו של בן דודה של המספרת, מישל, ממחלת האיידס. הוא מאתגר את המשפחה היהודית בזהותו המגדרית בחייו, ועושה זאת גם במותו בבקשו רב אורתודוקסי ללווייתו שמייד לאחריה תישרף גופתו. מורכבות הזהות היא ליבת היצירה של מטלון. הנובלה נקראת על שם ציור מרשים של האמן דוד גינתון, שבמרכזו דמות שכובה בערימת עלים, והוא מופיע גם על עטיפת הספר. במסות שלה, מטלון ניהלה דיאלוג לא רק עם ספרות של אחרים, אלא גם עם אמנות פלסטית וצילום.

2

רונית מטלון נולדה ב־1959 בגני תקווה למשפחה יוצאת מצרים. אביה, פליקס מטלון, היה פעיל חברתי שפעל למען צמצום הפערים החברתיים והפוליטיים של בני עדות המזרח. בילדותה, הוריה התגרשו על רקע פעילותו הפוליטית של האב. דמותו ועשייתו של אביה השפיעו עמוקות על עמדותיה ויצירותיה.

בשנות השמונים היא סיימה את לימודי הספרות והפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והחלה לפרסם סיפורים בכתב העת "סימן קריאה". עד מותה הספיקה לפרסם תשעה רומנים, מחזה וספר נוער, "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", שעובד ב־1992 לסרט קולנוע בבימויה של דינה צבי ריקליס ובכיכובו של משה איבגי. היא זכתה בפרסי ספרות חשובים, ביניהם פרס א.מ.ת, פרס ברנר, פרס ברנשטיין, פרס נוימן ופרס אלברטו בנווניסט הצרפתי. ב־2008 היתה מועמדת לפרס "ספיר" על ספרה "קול צעדינו".

 שער המוסף

3

לרונית מטלון לקח זמן להבשיל ככותבת וספרה הראשון ראה אור רק בשנות התשעים. כל הסיפורים הקצרים שהופיעו בספר הביכורים שלה "זרים בבית" (1992), שגיבוריו הם דמויות על סף "יציאה אל החיים", המגוננים על הגבולות השבריריים של עולמם, מתנקזים בסופו של דבר לספר החשוב ביותר שכתבה, הרומן "זה עם הפנים אלינו" (1995). גיבורת הספר, אסתר, נוסעת לדוד שלה בקמרון שבאפריקה. שם היא נחשפת ליחסי שחורים־לבנים, אדונים־משרתים, יהודים־לא יהודים, ליברלים־שמרנים, גברים־נשים. גלעין הסיפור הזה הוא משפחה יהודית־מצרית, שחייה הפתלתולים מתפרשים על פני מצרים הקולוניאלית, קמרון הפוסט־קולוניאלית וישראל. הסיפור נבנה סביב תצלומי המשפחה. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל כִּשרונה של מטלון מתגלם ביכולת להפוך צילום משפחתי אחד לאלף מילים.

"קול צעדינו" (2008) הוא הרומן האישי ביותר של מטלון, שביסודו עומדת החווייה המעצבת של חייה: נטישת האב את המשפחה. הספר מגולל את קורותיהם של אם ושלושת ילדיה הגרים בצריף של עמידר, לאחר שהאב נטש אותם לטובת פעילותו הפוליטית למען זכויות של בני עדות המזרח. וכך מטלון מתארת בספרה את המשפחה העצובה שלה: "הם היו שלושה בצריף: האח הגדול, האחות הגדולה והילדה. האמא לא הייתה עוד מישהו: היא היתה הצריף". בשלוש מילים אדם הופך למקום, ישות הופכת מרחב אינטימי.

4

לפני מטלון, סופרים מזרחים נחשבו שוליים ביחס לנרטיב המרכזי, או מרכזיים אך מתאשכנזים מדי. תרומתה החלוצית של מטלון לספרות הישראלית היא בזה שהכניסה לשיח האליטיסטי של הספרות את המשפחה המזרחית על שלל מורכבויותיה, עם דגש על האישה המזרחית; בדומה למהלך שעשתה יוצרת אחרת, במדיום אחר, הקולנוענית והשחקנית רונית אלקבץ. בכתיבתה על גיבורות ומשפחות מזרחיות מטלון ביססה את מעמדה כאחת הסופרות הפמיניסטיות החשובות בספרות הישראלית.

5

גם לאם גדולה כמו רונית מטלון יש מודל של אם גדולה. מדובר בז'קלין כהנוב, מסאית וסופרת יהודיה־מצרייה, שעסקה בספריה ובמסות שכתבה בשאלת הזהות הלבנטינית: כיצד יהדות המזרח ינקה השפעות אינטלקטואליות מערביות. שנים לאחר שאישיותה ויצירתה של כהנוב נשכחו, מטלון חילצה אותה מתהומות הנשייה כשהרבתה לכתוב ולדבר עליה. היא אף ציטטה מכתביה בספרה "זה עם הפנים אלינו". כתיבתם של שני סופרים ישראלים בולטים ניכרת אצל מטלון: יעקב שבתאי במשפטיו הארוכים האסתטיים והמעובדים לעילא, ויהושע קנז, ממנו מטלון שאבה את הדיוק בתיאור ואת המדידות בכתיבה.

6

רונית מטלון בעצמה השפיעה על הספרות הישראלית. הנה סופרים שיש בהם מהמינרל המטלוני, היסוד המזרחי המשפחתי המורכב, תוך דגש על דמות האישה: סמי ברדוגו, יוסי סוכרי, יחזקאל רחמים, גלית דהן קרליבך, דורית רביניאן וחוקרת הספרות והמשוררת סיגל נאור פרלמן שרואה בה אחות פואטית גדולה.

7

באחרית הדבר שחיברה ל"אושר מאחורי העצים", אותו גם ערכה, קובעת הסופרת וחוקרת הספרות מיכל בן־נפתלי כי מטלון היא סופרת של דיוקנאות. היא מתאפיינת בתיאורים עדינים - גוני צבעים המגרים את חוש הראייה, קולות חרישיים המפעילים את חוש השמיעה, ריחות הנתפסים בנחיריים, בדים ורהיטים שונים המפעילים את חוש המישוש. הנה ציטוט מתוך הנובלה "אושר מאחורי העצים" שממחיש זאת: "לראשונה מאז שמת מישל עלו דמעות בעיניי. כאילו המסו סוף־סוף החיוניות של הציור והכאב הזהיר הזה של האושר מאחורי העצים את הגלד המוקשה של הזוועה שכיסה את מישל ואטם אותו, הציעו לו מתנה: מין הצעת נסיגה אחרת, נדיבה, שביל שעקבותיו נמחקים, לאט ובמהוסס, באיזה יער".