שמונת פלאי החיים: החוויה שתהפוך אתכם ליותר רגועים, אדיבים ויצירתיים

באפריל 2020 קיבלתי שיחת טלפון שבישרה על מותו הבלתי צפוי של בן משפחה קרוב. יצאתי החוצה לשאוף מעט אוויר צח, הייתי מוצף יגון ומיררתי בבכי. הסתכלתי למעלה אל שמי הלילה ודמיינתי איך הייתי נראה מהפרספקטיבה של מישהו הנמצא מרחק אלפי שנות אור: דמות קטנטונת המתמודדת באופן מגושם עם מסתרי הקיום. ואז עשיתי משהו מעט מוזר מבחינתי, בהתחשב בכך שאני לא דתי: כרעתי ברך. הרכנתי ראש. דרך הדמעות, אמרתי ליקום שאני לא מבין את כלליו וכבר לא אנסה. נכנעתי.

לא ידעתי זאת בזמנו, אבל חוויתי יראת כבוד ממש לפי הספר - רגש ייחודי שדאכר קלטנר (Dacher Keltner), פסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ומחבר הספר "יראת כבוד: המדע החדש של פליאה יומיומית ואיך היא יכולה לשנות את חייכם", מגדיר כ"תחושה של היותך בנוכחות משהו נרחב שמתעלה מעל הבנת העולם הנוכחית שלך". כלומר, לדמיין שאתם רואים את עצמכם או את העולם ממרחק גדול - הוא דרך אמינה ביותר לעורר את הרגש הזה.

ואני לא היחיד שמצא בכך נחמה בשנים הסוערות האחרונות. אם לפני הקורונה רוח הזמן הייתה "חשיבה מונחית צמיחה" ו"נחישות", כעת רבים מאתנו רוצים להרפות ולמצוא שלווה גדולה יותר. וזה, על פי שורת ספרים שפורסמו לאחרונה וכאלה שעומדים לצאת לאור בקרוב, משהו שפליאה ויראת כבוד יכולים לעזור בו. למרות שאנשים רבים צפו שהמגפה תסתיים בשחזור של שנות ה־20 העליזות עם מסיבות פרועות ותחושה כללית של התרת רסן, המציאות התבררה כמבולבלת יותר וכבדת משקל.

לפי קלטנר, כדי למצוא את ההשתאות הזו, "עלינו לחפש את שמונת פלאי החיים". המוכרים ביותר הם טבע, מוזיקה, עיצוב חזותי ויופי מוסרי (כשאנו רואים אנשים עוזרים לאחרים). פחות נפוצים אך לא פחות עמוקים הם "בעבוע קולקטיבי" (מה שמרגישים אוהדים ששואגים יחד בטירוף באצטדיון כדורגל), חוויות רוחניות, התגלויות (כשאנו לומדים משהו לא צפוי שמשנה את תפיסת העולם שלנו), וכמובן, לידות ומוות, ההתחלות והסופים של חיים.

מפצצת אטום עד קשת בענן

לחוויה של יראת כבוד יש הרבה השפעות חיוביות. היא הופכת אותנו לרגועים יותר, לאדיבים יותר וליצירתיים יותר. היא מרסנת את האגו וגורמת לנו לחוש יותר מחוברים לכדור הארץ וליצורים אחרים.

קלטנר כתב את המדריך המושלם למסע הזה, וארג לתוכו תגליות שלו ושל תלמידיו במהלך המחקר המדעי של פליאה ויראה, אותו ייסד לפני 20 שנה כשהחל להתעמק במותו של אחיו רולף. קלטנר מסביר שמדובר ברגש שונה מפחד או מהערכה ליופי - למרות ששניהם יכולים להיות נוכחים כשחווים אותו. המדענים בפרויקט מנהטן חשו יראת כבוד כשחזו בניסוי בפצצת האטום הראשונה, אבל כך חש גם פול "בר" ווסקז המנוח, שההתעלות שחש כשראה קשת כפולה מחוץ לביתו בהרי קליפורניה הפכה אותו לסנסציית יוטיוב.

אבל הההמלצה החמה ביותר לתועלת שבפליאה היא תיאורו של קלטנר עצמו כיצד רתם את הרגש הזה על מנת לעבד את האבל - מהרגש החשוף והגולמי שחש כשראה את נשימותיו האחרונות של רולף ועד לנחמה שהרגיש כמה חודשים אחר כך כשהביט על רכס הרים עצום באלפים וחש בנוכחות המתמשכת של אחיו. "עדיין יש פלאים ומסתורין", כתב קלטנר. "והוא עדיין חלק מהם".

החיים נפלאים, אם רק מסתכלים

למרות שמספרו של קלטנר ניתן להסיק כיצד לחוות יראת כבוד, ישנם משאבים אחרים שהם יותר הדרכתיים. בספרה The Wonder Paradox, המשוררת וההיסטוריונית ג'ניפר מייקל הכט קיבצה שירים המתאימים לרגעים מעוררי יראה ופליאה, מחתונות ועד לידות. הקואצ'רית מוניקה פארקר ממליצה בספרה The Power of Wonder על "טיולי פליאה". זאת בהשראת עצת כותבת ספרי הטבע רייצ'ל קרסון לפתוח את העיניים ל"יופי שלא שמנו לב אליו", ולשאול: "מה אם לעולם לא ראיתי את זה קודם? מה אם הייתי יודע שלעולם לא אראה זאת שוב?". הקואצ'ר והמנטור ג'ייק איגל והרופא מייקל אמסטר מסתמכים על עבודתו של קלטנר כדי להציג טכניקה דומה, לחוות יראת כבוד ב"מיקרו מנות" בספרם The Power of Awe.

למי שזקוקים לפתרון מהיר אף יותר, מדענים בגוגל ובברקלי יצרו את אתר Art Emotions Map, המציג יצירות אמנות מפורסמות המעוררות רגשות מסוימים, כולל יראת כבוד (למשל, "התפרצות הר הגעש וזוביוס" של ויליאם טרנר). באתר Mapping Emotion, שהקים חוקר אחר בברקלי, אלן קוון, ניתן לראות גיפים שהוכחו כמעוררים את אותה תגובה, כמו למשל צילום של צנחנים הנופלים בשמיים במקביל.

לרובנו, חוויות של פליאה ויראת כבוד הן נדירות - אבל הן לא חייבות להיות. כפי שקלטנר, מחברים אחרים וקרסון טוענים באופן משכנע, אנחנו יכולים להפר את השגרה של החיים היומיומיים באמצעות אימוץ מבט רענן שמאפשר לנו לגלות יראת כבוד בדברים יומיומיים - מה שהמחזאי כריסטופר מרלו תיאר כ"עושר אינסופי בחדר קטן". עם נקודת מבט כזו, אנו יכולים למצוא פליאה לא רק בכוכבים אלא "באבק הכוכבים" ממנו הכול עשוי - אפילו החפצים המשעממים ביותר.

© Harvard Business School Publishing Corp