האם התחייבות שלא לתבוע ירושה במסגרת הסכם היא חוקית?

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

שני פסקי דין מעניינים עוסקים בשאלה מה דינה של התחייבות לכאורה של אדם שניתנה במסגרת הסכם, לפיה אותו אדם לא ידרוש דבר מרכושו של האחר, גם לאחר מותו. 

● היועמ"שית לנתניהו: עלייך להימנע ממעורבות בקידום המהפכה המשפטית 
● הטענות נגד אבי חימי: עורכת הדין התייעצה עם סנגור פלילי אחרי האירוע | בלעדי

בפסק הדין הראשון הוגשה נגד המנוח תביעת אבהות על-ידי בת שלא ידע על קיומה ואשר נולדה לו 22 שנה קודם לכן כתוצאה מקשר שקיים עם אזרחית זרה. במסגרת תביעת האבהות, הבת הגישה מסמך שנקרא "תצהיר והתחייבות", בו נכתב כי היא מאשרת ומתחייבת כלפי האב שאפילו אם יתברר כתוצאה מהבדיקה כי הוא אכן האב הביולוגי, לא יהיו לה כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות כלפיו, גם בגין העבר וגם לעתיד. כמו כן, היא מתחייבת לא ליצור כל קשר עם משפחתו. לאחר בדיקת הרקמות, הבת נרשמה כבתו של האב בלשכת רישום האוכלוסין, אולם הנתק נשמר.

לאחר מות האב, מבלי שהותיר אחריו צוואה, הגישו ילדיו בקשה למתן צו ירושה, במסגרתה עתרו להכיר רק בהם כיורשיו של האב, ולא בבת הנוספת, לאור התחייבותה כלפי האב שלא תדרוש דבר מרכושו גם בעתיד.

בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי גם הבת הנוספת תוכר כיורשת, מאחר שהסכם בדבר ויתור על מעמד כיורש בחייו של המוריש אינו חוקי, והדרך היחידה שבה הבת הנוספת לא תקבל נתח בירושת האב תיתכן רק אם הבת תחתום כעת על טופס הסתלקות מחלקה בירושה, בהתאם לחוק.

למנוחה היה חשוב שלא יהיה סכסוך משפחתי לאחר מותה

בפסק דין אחר, התובעת היא כלתה לשעבר של המנוחה. כשבנה של המנוחה והכלה עוד היו נשואים, פרץ בינם לבין המנוחה סכסוך כלכלי סביב זכויות בנחלה, אשר הסתיים בהסכם בין השניים למנוחה, לפיו הם יקבלו שני שליש מהנחלה לבעלותם, ומנגד הם מתחייבים לא להעלות דרישה ו/או טענה ו/או לתבוע את האם ו/או את עיזבונה ו/או את יורשיה בגין ו/או בקשר לזכויותיה בנחלה.

עורכת הדין של המנוחה העידה כי מטרת הסעיף הייתה להעניק למנוחה ודאות "שהיא מסדירה את ענייניה ואת ענייני המשפחה הן בחייה והן במותה... היה לה קרדינלי לדעת שכשתלך מהעולם, היא תדאג שלא יהיה אפילו בדל אפשרות של סכסוך משפחתי... הכול נגמר".

בנוסף נחתם הסכם ממון בין הבן לבין הכלה, במסגרתו התחייב הבן כי אם הם יתגרשו, והוא יירש חלק מנחלת האם, הוא יעביר לכלה מחצית מחלקו בירושה.

האם הלכה לעולמה והותירה אחריה צוואה, במסגרתה הורישה את חלקה בנחלה רק לשני ילדיה האחרים, ונישלה את הבן. הבן קיבל את גורלו ללא מחאה, אולם הכלה לשעבר הגישה התנגדות וטענה כי הצוואה פסולה, מאחר שהמנוחה כבר לא הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית לערוך אותה באותו מועד, וכן כי הזוכים בצוואה היו מעורבים בעריכתה והפעילו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת.

בנוגע למעמדה להגיש התנגדות לצוואה, על אף שאינה יורשת של המנוחה על-פי דין, טענה הכלה לשעבר כי היא זוכה פוטנציאלית של המנוחה באופן עקיף, שכן על-פי הסכם הממון שלה מול הבן, אם תיפסל הצוואה, וכתוצאה מכך הבן יזכה בשליש מהעיזבון, הרי שהוא מחויב להעביר לידיה מחצית.

בנוגע להתחייבותה מול המנוחה שלא לתבוע דבר מעיזבונה, טענה הכלה לשעבר כי התחייבות זו אינה תקפה לגבי טענות בנוגע לפסלות צוואה.

בית המשפט קיבל את הטענה ופסק כי ניתן להקיש מהלכת בית המשפט העליון בנושא טענות ל"תרמית", כי התחייבות חוזית לוויתור מראש על טענות נגד צוואה מכוח היעדר כשירות או השפעה בלתי הוגנת, נוגדת את תקנת הציבור. לפיכך, הכלה לשעבר תקבל את יומה בבית המשפט בניסיונה לפסול את הצוואה.