גבריות פגומה וערבות הדדית: מה הופך את "שלושת המוסקטרים" ליצירת מופת על זמנית?

טוביאס גריי כותב על בידור ותרבות 

אלכסנדר דיומא האב (1802-1870) היה בן 18 כשגילה לראשונה את שייקספיר. הוא צפה בגרסה עממית של "המלט" שלהקת תיאטרון צרפתית העלתה לא רחוק מהאזור בו גדל. ההשפעה של המחזה על הקריירה העתידית שלו הייתה מיידית ובלתי הפיכה: "דמיינו אדם עיוור שראייתו חזרה! חישבו על אדם הפוקח עיניו אל הבריאה!" כתב דיומא בזיכרונותיו.

● הציור שבישר את מותו של ואן גוך 
● יצירת המופת הקולנועית שלכדה את רוח שלטונו של מוסוליני 
● סרט המופת של צ'רלי צ'פלין: שילוב מושלם בין קומדיה לטרגדיה 

מה שמעניק למחזה של שייקספיר ממד אנושי הוא החברות ללא תנאים של הגיבורים, המלט והורציו. לא משנה כמה התנהגותו של המלט נעשית פוחזת ובלתי שגרתית, התמיכה שמעניק לו חברו מעולם לא פוחתת. כשדיומא כתב את "שלושת המוסקטרים" ב־1844, הוא הרחיב את סיפור החברות השייקספירי בין שני אנשים לארבעה אנשים, שנאמנותם ההדדית נותרת עזה למרות חסרונותיהם.

 אלכסנדר דיומא הבן / צילום: ויקיפדיה

המהפכנות של הספר: שינוי מבנה הרומן המודרני

כיום, כשאנשים ממהרים לסקול בפומבי את כל מי שמועד, הרומן של דיומא מציע הפוגה מהתנייה זו, משום שחוגג את הגבריות הפגומה. הספר "שלושת המוסקטרים", שפורסם לראשונה כסיפור בהמשכים בעיתונים, שינה את כללי הדרמה הבורגנית.

הבחירה של המחבר לכתוב פסקאות קצרות ודיאלוגים שופעים ביססה את התבנית של הרומן המודרני. למרות שדיומא הואשם שהוא מעוות אירועים היסטוריים, מה שהוא למעשה עשה היה לתת להיסטוריה חיים חדשים. "מה שהוא ממציא - מרגיש אמיתי", כתב המחזאי הצרפתי ז'אן קוקוטו על דיומא, "בעוד שהאמת [הנכתבת בידי כותבים אחרים] מרגישה שקרית, והיא כנראה באמת שקרית".

הרומן מתחיל בנסיעתו לפריז של ד'ארטניאן, צעיר מגסקוניה בדרום מערב צרפת, המחפש אחר ממון ותהילה. בתחילה אתוס, פורתוס ואראמיס, שלושה מהצלפים הטובים ביותר של המלך לואי ה־13, הופכים לאויביו. אפילו יש כמה הזמנות לדו קרב. אך הדו קרב לעולם לא קורה, כי המוסקטרים רואים בד'ארטניאן אדם המוכן לסכן את חייו, עת יעזור להם בהתקפותיהם נגד השומרים של הקרדינל רישלייה.

התרגום מאת לורנס אלזוורת האמריקאי של הספר משנת 2018 לוכד את כל ההתרגשות והתנופה של ההרפתקה ההיסטורית הגדולה של דוימא. אותה הרפתקאה הולידה בהמשך ספרים נוספים, סרטים, סדרות טלוויזיה וסרטים מצוירים.

שחצן, שתקן ואנטי סוציאלי: תכונות הגיבורים

דיומא לא תיאר את המוסקטרים כאלופי המידות הטובות. במפגש הראשון עמם בספר הוא מתאר אותם כ"שיכורים, מופרעים וחצופים". הוא ממשיך בסגנון דומה: הם "ארבו באזור המסבאות, הכיכרות הציבוריים והגנים, העירו הערות בקולי קולות, סלסלו את שפמיהם, שקשקו בחרבותיהם ונהנו להרגיז את שומרי הקרדינל כל פעם שנפגשו איתם".

ד'ארטניאן לומד להכיר כל אחד מהשלושה: פורתוס הוא "שחצן ולא יודע לשמור סוד", אתוס הוא "שתקן עד כדי פגם באופי", ואראמיס הוא "המוסקטר הכי אנטי סוציאלי, הכי פחות חובב הנאה שאפשר להעלות על הדעת".

גם לד'ארטניאן יש חסרונות משלו, אם כי הם יותר הרואיים (כמו ביצירותיו של הסופר הסקוטי וולטר סקוט) בייחוד כשהוא מעמיד פני אדם אחר כדי לפתות את הנבלית הראשית ב"שלושת המוסקטרים", מיליידי. על זה אתוס, שמעריך אצילות מעל הכל, נוזף בו. אבל האם האיש המבוגר יותר נוטר לו טינה? ממש לא.

כמובן שלמוסקטרים ולד'ארטניאן, שחולם להפוך למוסקטר, יש גם תכונות אציליות וראויות. אלא שכדי להניע את העלילה, דיומא מתרכז בפגמים שלהם. כשד'ארטניאן פוגש בפעם הראשונה את פורתוס, הוא מגלה שחגורת הכתף המפוארת של המוסקטר מזוייפת. פורתוס, שלרוב קשה להרגיז אותו, כל כך מובך מהגילוי של ד'ארטניאן, שמפאת הכבוד אין לו ברירה אלא להזמין אותו לדו קרב.

אין נאמנות ללא סבלנות

אבל שוב, אין כאן טינה. התמה המרכזית של הרומן היא שאין נאמנות ללא סובלנות. למרות שהמוטו המפורסם של המוסקטרים "כולם למען אחד ואחד למען כולם" מופיע רק במקום אחד בספר, זה מה שדבק ממנו בתודעה הציבורית. ב־1980 המחזאי הצרפתי אנדרי רוסן נאם בפני האקדמיה הצרפתית. הוא דיבר על "שלושת המוסקטרים" בהקשר לתנועת ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי, הרזיסטנס; כיצד כל הצעירים עונו למוות בגלל שלא מסרו את שמות חבריהם. "הרבה מהם", אמר, "אולי קראו את 'שלושת המוסקטרים' כשהיו בני 12 וזכרו ממנו את האחווה המקודשת".

היחס הרציני אל הספרות הפופולרית

המתרגם האמריקאי אלזוורת עשה עבודה נפלאה: הוא הצליח להעביר את האנרגיה, ההומור והחמימות של ספרו של דיומא, בניגוד לתרגומים משנות ה־40 וה־50 של המאה ה־19, שהיו נוקשים וגבוהי מצח. הגירסה של אלזוורת קלילה יותר, והיא כוללת את הסצינות שנמחקו מהתרגומים הויקטוריאניים.

התרגום של אלזוורת מפריך קיבעון שקרי בעולם דובר האנגלית לפיו סיפורת פופולרית כמו של דיומא אינה ראויה לאותה תשומת לב כמו יצירות רציניות יותר. זה לא מה שחשב רוברט לואי סטיבנסון, שכתב את הספרם "אי המטמון" ו"המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", ואיש שידע דבר או שניים על כתיבת הרפתקאות רומנטיות. "אני לא אומר שאין דמות שלמה בשייקספיר", כתב על ד'ארטניאן, מגיבורי הספר "שלושת המוסקטרים". "אני מעז לומר שאין דמות של שייקספיר שאני אוהב כל כך".