וולט מערערת על אישור הייצוגית להכיר בשליחי החברה כעובדים

ענקית המשלוחים וולט הגישה היום (ה') בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה נגד קביעת בית הדין האזורי בתל אביב לאשר ניהול תובענה ייצוגית על הפרת זכויות שליחי וולט, תוך שבית הדין קבע כי בין החברה לבין השליחים התקיימו יחסי עובד-מעסיק, על כל הזכויות הסוציאליות הנלוות לכך. 

● שליחי וולט יוכרו כעובדים? הייצוגית שמאיימת על המודל העסקי של החברה
● ההחלטה של בית הדין בנוגע לוולט עלולה לטלטל את עולם המסעדנות הישראלי | פרשנות  
● חולדאי נגד וולט: "לשליחים יש חלק לא מבוטל בהשחתת תרבות הנהיגה בעיר"

לטענת וולט, המיוצגת על-ידי משרד הרצוג, בית הדין האזורי שגה כשקבע כי התובענה שהוגשה מתאימה להתברר כייצוגית, למרות שמגיש הבקשה לא הרים את הנטל המוגבר המוטל עליו להוכיח קיומה של קבוצה בעלת אינטרס משותף שחבריה מעוניינים לשנות את אופי ומודל ההתקשרות המוסכם בינם לבין וולט ולהחיל מודל של יחסי עבודה, על כל המשתמע מכך לעניין זכויותיהם וחובותיהם כלפי המבקשת וכלפי רשויות המדינה.

על-פי בקשת רשות הערעור, "בכך הפקיד בית הדין האזורי את האינטרסים של כלל השליחים בידי תובע בודד, שאינו פעיל כלל כשליח, כאשר מנגד וולט הוכיחה כי קיימת אופוזיציה להכרה בקיומם של יחסי עבודה".

"אלפים רבים ימצאו עצמם 'בני-ערובה' לאינטרס האישי של המשיב"

לטענת וולט, "בעיית הנציג", הטבועה במנגנון התובענה הייצוגית, מתעצמת שבעתיים בשים לב לכך שהכלי העיקרי שנועד להתמודד עם בעיה זו - הזכות של חברי הקבוצה לצאת מהקבוצה - חסר משמעות בענייננו, "משעה שעסקינן בדרישה לשינוי סטטוס, וככזה לא ניתן לוותר עליו, ולכן נשללת הלכה למעשה האפשרות לעשות out opt מהקבוצה הייצוגית, עניין אשר בענייננו הוא בעל השלכות דרמטיות יוצאות דופן, באשר אלפים רבים של אנשים, ובראשם חברי הקבוצה, ימצאו עצמם 'בני-ערובה' לאינטרס האישי של המשיב, אשר נהנה בזמן אמת מהיתרונות הגלומים בהתקשרות עם וולט בסטטוס המוסכם ביניהם בעת שהיה שליח, וכעת מבקש לאיין יתרונות אלה עבור השליחים הפעילים".

עוד נטען כי בית הדין האזורי שגה כשאישר את הייצוגית, מכיוון שקיימת בענייננו "שונות גדולה בפרמטרים אישיים מהותיים של כל שליח ושליח, ובכלל זה תלות כלכלית, קיומו של עסק עצמאי ועוד, אשר משליכה על שאלת קיומם של יחסי עבודה - דהיינו על שאלת עצם קיומה של עילת תביעה ועצם זכאותו של השליח הספציפי לקבלת סעד, והדבר מהווה טעם לכשעצמו לדחיית בקשת האישור".

מלבד זאת נטען כי "גם בבחינת שאלת סיכויי התביעה להתקבל שגה בית הדין האזורי, עת בחר שלא להתמודד עם האתגר שהונח לפתחו, ותחת לקיים דיון במודל התעסוקה העומד בבסיס כלכלת הפלטפורמות והמאפיינים הייחודיים שלו, בחר בית הדין להכניסו ל'מיטת סדום' של המבחנים המסורתיים לקיום יחסי עבודה".

על-פי הנטען, היה מצופה מבית הדין האזורי לקיים דיון מעמיק במודל החדשני, במהותו ובמאפייניו הייחודיים - בדגש על הגמישות, האוטונומיה וחוסר המחויבות שהמודל מעניק לפרט - ובהתאם לפתח ולשכלל את המבחנים הפסיקתיים באופן שייתן מענה נכון למציאות החדשה, במקום להחיל באופן מכני על מודל זה מבחנים פסיקתיים שנקבעו לפני עשרות שנים בהקשרים כלכליים וחברתיים שונים לחלוטין.

לפני כחודש, אישרה השופטת אריאלה גילצר-כץ את הבקשה לניהול תובענה ייצוגית בשם השליחים של וולט ישראל בדרישה כי הם יוגדרו כעובדי החברה,  על כלל המשמעויות הסוציאליות הנלוות להגדרה זו.

"וולט היא שגובה את הכספים, ולשליחים אין שליטה על כספים אלה"

וולט ישראל היא חברה ישראלית פרטית הנמצאת בבעלותו המלאה של התאגיד הפיני .Wolt Enterprises Oy. השירות בוולט עובד כך שהמסעדות נרשמות לשירות המשלוחים של החברה, והלקוחות מזמינים משלוחי מזון מהמסעדות באמצעות האפליקציה.

וולט גובה עמלות משני צדדי העסקה בגין כל משלוח: מהמסעדה גובה החברה סך של 25% מסכום ההזמנה + מע"מ עבור כל משלוח. בנוסף גובה וולט תשלום גם מהלקוח הסופי, שמשלם דמי משלוח בגין כל הזמנה בסכום שנע בין 10-20 שקל, בהתאם למרחק המשלוח.

בהסכם ההתקשרות בין השליחים לחברת וולט נכתב כך: "הצדדים מסכימים בזאת שבמקרה שלמרות האמור לעיל, ועל אף הצהרתו המפורשת של השליח העמית לעיל, השליח העמית יטען ו/או ייקבע על-ידי רשות שיפוטית על-פי דין שנוצרו יחסי עובד-מעביד בין השליח העמית לוולט, במועד כלשהו במהלך הספקת שירותי המשלוחים, אזי השליח העמית ישפה לאלתר את וולט, עם העלאת הטענה או הקביעה כאמור, עבור מלוא תקופת הסכם זה, עבור כל שכר והוצאות ששולמו על-ידי וולט לשליח העמית כתוצאה מקביעה זו וכל הוצאות שהוצאו על-ידי וולט עקב כך שהשליח העמית העלה טענה זו. וולט תהיה זכאית לקזז כל סכומים המגיעים לה לפי סעיף 10.2 זה מכל הסכומים שיש לשלם לשליח העמית לפי הסכם זה".

התובע הייצוגי, המיוצג על-ידי עורכי הדין יעקב שפיגלמן, עמית עידו ואחיה רבינוביץ', טען כי בין הצדדים מתקיימים יחסי עבודה, והביא לכך ראיות רבות לשיטתו. "מבחן ההשתלבות - הפן החיובי: מדובר בשירות משלוחים שניתן להשתלב בו, השליח הוא חלק אינטגרלי מהמפעל של וולט - איסוף אוכל, חלוקה; השליח הוא חלק ממערך השליחים של וולט".

עוד נכתב כי "מבחן ההשתלבות - הפן השלילי: השליחים הם בני הדור הצעיר, והכנסתם מוולט היא חלק גדול מהכנסתם. השליחים אינם בעלי עסק עצמאי. וולט היא שגובה את הכספים, ולשליחים אין שליטה על כספים אלה".

מלבד זאת צוין בנוגע למבחן הקשר האישי כי "השליחים מבצעים את עבודתם באופן אישי", וכי קיימים כפיפות ופיקוח: "השליחים נתונים לפיקוח ומעקב הדוק מצד וולט, והשליחים כפופים לנהלים והנחיות שוולט מוציאה מעת לעת".

אם לא די בכך, צוין כי וולט סיפקה את כלי העבודה, וכי לעובדים הייתה תלות כלכלית בוולט, וכי העבודה בוולט היוותה את עיקר פרנסתם.

מטעמים אלה ואחרים, ביקש התובע הייצוגי להכיר בתובענה שלו כתובענה ייצוגית. הוא העריך כי מדובר בכ-4,000 איש, וכי שווי התביעות הכספיות מגיע ל-23,976,000 שקל, זאת מכיוון שלהערכתו השכר הממוצע של שליח עומד על 8,000 שקל בחודש (כולל טיפים).

המבקש עתר לסעד הצהרתי כי מתקיימים יחסי עבודה בין המשיבה לשליחים, וכי הם זכאים לכלל הזכויות כעובדים.

צורות העסקה שונות

השופטת אריאלה גילצר-כץ החליטה לאשר את בקשת ניהול התובענה הייצוגית. לדבריה, בענייננו השליח אינו פועל באופן עצמאי ועל דעתו בלבד, אלא הוא פועל על-פי הנחיות שניתנות לו על-ידי החברה. השליח אחראי אך ורק כלפי וולט מעסיקתו. לדבריה, "השליח אינו אחראי כלפי המסעדה או כלפי הלקוח. השליח נשלח לבצע עבודה בעבור החברה. האחריות על המשלוח מוטלת על וולט ולא על השליח".

עוד נכתב בהחלטה כי התמורה משולמת לוולט על-ידי המסעדה ועל-ידי הלקוח, המשלם לוולט דמי משלוח.

גילצר-כץ ציינה כי בעסקת תיווך המתווך אינו משלם למי מהצדדים תשלום כלשהו אלא מקבל מהם "דמי תיווך", ואילו כאן השליח מקבל מאת וולט תמורה בעבור ביצוע המשלוח עבור וולט ואינו משלם לה תשלום כלשהו.

עוד לדבריה, וולט היא זו שגם קובעת את שכרו של השליח, ובידה לשנות את שכרו. אומנם עובד שכיר יכול לשאת ולתת על שכרו, אך במקרה דנן, השכר הוא קבוע לכלל השליחים, ואין להם אפשרות להתמקח עליו; זאת בשונה מעובד עצמאי, אשר הוא זה שעל-פי רוב קובע את גובה שכרו או גובה התמורה בעבור שירותיו.

"אכן אין וולט 'מקום עבודה' במובן הקלאסי שלו. ברם, מקום העבודה השתנה בשנים האחרונות, ואנו עדים לצורות העסקה שונות, כאשר לעתים ביתו של אדם הופך למעשה למקום העבודה באופן חלקי או מלא, ועובד יכול לעבוד במרחק של אלפי ק"מ ממקום העבודה".

מטעמים אלה ואחרים, כתבה גילצר-כץ כי "אין בידנו להסכים עם המשיבה כי היא 'חברת טכנולוגיה' פורצת דרך המספקת שירותי תיווך גרידא, להבדיל מחברת שליחויות. המשיבה אינה רק גורם 'מתווך', אלא גם אחראית כלפי המסעדה והלקוח לאספקת המשלוח (ללא עיכוב ארוך וללא גרימת נזק) וגובה דמי משלוח בגין המשלוח, המבוצע באמצעות שליח מטעמה. השליח מבצע עבורה את שירותי המשלוחים, ולא עבור צד שלישי שהמשיבה מתווכת עבורו. ככל שהשליח מטעמה ביצע טעות במשלוח, עליה לפצות את הלקוח בהתאם לתנאים שהוסכמו בינה לבין בית העסק. משמע, אין מדובר ב'מתווך' שיוצא מהתמונה עם חתימת 'העסקה', אלא היא אחראית לביצוע העסקה ומימושה".

סוגיית התלות הכלכלית

השופטת ציינה כי עצם העובדה שמדובר בעבודה גמישה, אין בה כדי לשלול יחסי עבודה ואת ההגנות הסוציאליות הנובעות מכך. לדבריה, היא לא מסכימה עם מסקנות וולט בדבר היעדר תלות כלכלית. "עבודה נוספת במקומות אחרים ופעילויות נוספות אינן מעידות בהכרח על היעדר תלות כלכלית, והדבר תלוי גם בהיקף הפעילויות הנוספות והיקף ההכנסה מהן.

"מעבר לכך, לטענת המשיבה, השליחים הם על-פי רוב אנשים צעירים, ביניהם סטודנטים וחיילים, שפועלים בהיקף שעות לא גבוה. משמע, עסקינן בסטודנטים הלומדים במקביל להיותם שליחים או חיילים הנמצאים גם בשירות חובה, כך שהשעות העומדות לרשותם לצורך עבודה זו הן מוגבלות לכתחילה. לא גובה ההכנסה או היקף המשרה בהכרח קובע את התלות הכלכלית אלא גם המעמד הסוציו-אקונומי של השליח והזמינות שלו לעבודה".

אם כן, ציינה השופטת, "לא השתכנענו כי לא קיימת תלות כלכלית של השליחים במשיבה, והוכח בעניינו של המבקש כי קיימת תלות כזאת".

לבסוף כתבה גילצר-כץ כי "לאחר שסקרנו את המבחנים לקביעת יחסי עבודה, נראה כי מירב המבחנים במבחן המעורב מתקיימים במבקש, וניתן לקבוע בשלב זה כי קיימת אפשרות סבירה שייקבע כי התקיימו יחסי עבודה בין המבקש והקבוצה למשיבה".

לדברי השופטת, "התובענה מעוררת שאלות משותפות מהותיות מבחינה עובדתית ומשפטית ביחס לשאלה האם יש להכיר בשליחי וולט כעובדים של המשיבה. אם כן, התובענה מתאימה להתנהל כתובענה ייצוגית".