מי היה הדוגמן ששימש מודל של הפסל המוזהב במרכז העסקים בניו יורק?

ג'ודית ה' דובז'ינסקי היא עיתונאית ומרצה לעיתונות אמריקאית. בוול סטריט ג'ורנל היא כותבת על תרבות, אמנויות, עסקים ופילנתרופיה 

תנקבו בשמו של פסל חוצות במנהטן. רוב הסיכויים שתבחרו בפסל המוזהב של פרומתאוס במרכז רוקפלר שנמצא בין רחוב 48 לרחוב 51. הפסל, המוצב במזרקה עשויה משיש גרניט אפור, נישא בימי החורף מעל אתר ההחלקה על הקרח ובימי הקיץ מעל מסעדה פתוחה. ניתן להבחין בפסל כבר מהשדרה החמישית, מרחק חצי רחוב משם. וכשמציבים את עץ חג המולד הגדול בכיכר מעליו, הוא נראה די קטן לעומתו.

כשאיש העסקים והפילנתרופ האמריקאי ג'ון ד' רוקפלר חשב על המרכז המסחרי־עירוני שלו, הוא רצה לפאר את התרבות, את ההישג האנושיים ואת ההבטחה הטמונה בעתיד. מתחילת תכנון המרכז, האדריכלים והמעצבים של רוקופלר התכוונו לשלב בו אמנות שתבטא את הרעיונות האלו. כך כשהפסל האמריקאי פול מנשיפ (Paul Manship) הציע להם פסל בדמות הטיטן מהמיתולוגיה היוונית, שגנב את האש מהאלים ונתן אותה לבני אדם ובכך איפשר להם לשרוד ולהתקדם, זה התאים בדיוק.

האמן מאחורי הפסל

פול מנשיפ (1885-1966), יליד סיינט פול, מינסוטה, היה גם הבחירה הטבעית ליצירה גדולה וחשובה: בזמנו הוא היה הפסל המפורסם ביותר בארצות הברית. על פי חלק מהתיאורים, הוא גם היה אחד האמנים שהרוויחו את השכר הגבוה ביותר.

בתחילת דרכו פול מנשיפ הושפע מהנטורליזם האקספרסיבי של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן. לאחר שבילה שלוש שנים באקדמיה האמריקאית ברומא (מוסד מחקר ואמנויות), הוא יצא לטיולים ברחבי אירופה. בהשפעת פסלים יווניים ורומיים ואמנות הודית מנשיפ פיתח סגנון ארט דקו משלו.

הוא יצר פסלים עם זרימה, קווים חזקים ומוגדרים ואלמנטים מסוגננים. הפסלים שלו ייצוגיים, ריאליסטיים, ויש בהם מידה של משחקיות. הוא אהב נושאים קלאסיים וחיות. שני הנושאים האלה באים לידי ביטוי ביצירותיו: בפסלו "יום" משנת 1938, המנציח את דמותו של הליוס, אל השמש, הצועד אל עבר העתיד, המוצב כיום במוזיאון לאמנות אמריקאית בוושינגטון; ובפסל "קבוצת דובים" (1932, נוצק ב־1963) המוצב במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.

המודל של הפסל

מנשיפ יצר פרומתאוס רציני ויפה. הוא בחר לתאר את הרגע שאחרי גניבת האש, כשהטיטן ירד לכדור הארץ כדי לתת אותה לבני האדם. הוא צופה אל היעד שלו. פניו חזקים אבל צעירים. הבעתם לא מבטאת חשש אלא רגש קרוב: אולי הוא מכיר בכך שלפעולתו יהיו השלכות מצד זאוס הזועם, שלא רצה שהאנושות תתחרה באלים בשום תחום.

אבל פרומתאוס היה נחוש להעניק לבני האדם את האש, אותה הוא מחזיק ביד ימין, כאילו הייתה לפיד ניצחון. בידו השמאלית הפרושה לפנים הוא מאזן את עצמו. מנשיפ משתמש ביד הפשוטה קדימה לאיזון המשקל של הפסל ההירואי שלו.

גופו הגמיש של פרומתאוס כולל צלעות בולטות, שרירי בטן, עצמות לחיים גבוהות, חריץ בסנטר ושיער מסוגנן המזכיר את צורת הלהבה שבידו (המודל של מנשיפ היה לאונרדו נולי, מציל בן 26, בן של מהגרים איטלקיים).

מנשיפ עטף בבד את גופו העירום של פרומתאוס. הבד הזה מספק תחושה של אנרגיה בפסל, שנוצק בברונזה, מצופה בחצי קילו של עלי זהב ושוקל 8 טונות. לנוכחותו של הפסל, שגובהו 5 מטר, הוסיף מנשיפ אלמנט נוסף: טבעת עבה המקושטת בסמלי 12 המזלות. היא מייצגת את השמיים שפרומתאוס חצה בדרכו לכדור הארץ.

הכתובת שמתנוססת מאחורי הפסל

הקריירה הארוכה של מנשיפ ידעה עליות וירידות. חלק ממבקריו חשבו שעבודתיו דקורטיביות מדי. אחרים ראו בו אמן שלא מתאים לרוח המודרניזם באמנות. את פרומתאוס יצר מנשיפ בשיא הקריירה שלו. בנוסף לסגנון והמיומנות יוצאת הדופן שלו, הפסל הוא ביטוי מושלם של רצון המעצבים והאדריכלים של מרכז רוקפלור: ליצור אמנות שהיא אינטגרלית עם הסביבה שהם יצרו. מנשיפ הבין זאת.

במקור, למשל, עיצב מנשיפ שתי דמויות קטנות יותר - נער ונערה - שעמדו על שני אדנים בקיר הגרניט האדום שמאחורי פרומתאוס. כשהוא ראה אותם במקומם הבין שהאנסמבל לא עובד והעביר אותן למקומות אחרים (כיום, הדמויות ניצבות בראש המדרגות היורדות לכיכר התחתונה, שם נמצא פרומתאוס).

מנשיפ הוסיף אלמנט נוסף: הוא הציע את הציטוט מאייסכילוס שחצוב באותיות מוזהבות על הקיר מאחורי הפסל, ומחזק את הקשר בין הפסל לסביבתו: "פרומתאוס, מורה כל האמנויות, הביא את האש, שלבני התמותה יהיה אמצעי להשיג מטרות גדולות".

מבחינה זו הפסל של מנשיפ הוא יצירת מופת. בין כל היצירות הציבוריות האחרות (יותר מ־100 יצירות שהוזמנו מיותר מ­־40 אמנים) ששולבו בפרויקט רוקפלור - פסלים, ציורי קיר, תבליטים, פסיפסים, עבודות אמאייל, ברונזה, קרמיקה, שטיחים, שטיחי קיר, גנים מעוצבים ומזרקות - פרומתאוס הכי בולט. זהו נס בתוך נס עירוני גדול יותר.