אפרת דובדבני, מי שעבדה עם רבין בימיו האחרונים: "לקראת סוף הכהונה של בנט הרגשתי דה ז'ה וו"

אישי: בת 54, בזוגיות ואם לשלושה, גרה בהרצליה

מקצועי: מנכ"לית מרכז פרס לשלום וחדשנות

אני: "אוהבת אדם, מאמינה באנשים ובכוחה של עזרה הדדית".

ילדות: "נולדתי למשפחה עם שלושה ילדים בקריית ים. אמא שלי הייתה מורה לחינוך מיוחד ואבי עבד כמהנדס מים. בגיל 6 נסענו לברזיל במסגרת העבודה שלו. אני זוכרת טיולים משפחתיים לנופים קסומים ומאכלים יוצאי דופן שעד היום אני מתגעגעת לטעם שלהם. כשהייתי בכיתה ו' עברנו לאשקלון, כשאבי מונה למהנדס הראשי של מקורות".

בית הספר: "הייתי תלמידה שהיא בין סבירה לטובה מאוד, עם נטייה למקצועות ההומניים. מאוד אהבתי ספרות, כל עבודה שהייתי צריכה להגיש בתחום הזה הייתה עונג מבחינתי".

אחרי צבא: "שירתי ב-8200, ואחרי הצבא עבדתי בהמון עבודות, גם כדי להתפרנס וגם כדי להצדיק את הקיום בתל אביב. בתקופה ההיא עוד אהבנו לחסוך בעצמנו ללימודים, ללא עזרה מההורים".

משרד רה"מ: "כשלמדתי באוניברסיטה העברית הצטרפתי לתא הסטודנטים של מפלגת העבודה, ולפני הבחירות ב-1992 עבדתי בצוות שארגן את הסיורים של רבין. אחרי הניצחון, בהיותי רק בת 25, התחלתי לעבוד במשרד ראש הממשלה, במחלקת פניות הציבור. בהמשך, הפכתי לאחראית על הסיורים של רבין מחוץ למשרד. צללתי לתוך עבודה שבה קמתי כל יום בשש בבוקר והלכתי לישון ב-12 בלילה, אבל הייתי מאושרת".

הסתה: "תוך כדי העבודה השוטפת, ההסתה התחילה לזחול לפתחנו. פתאום לצאת לרחוב הפך למשימה מורכבת, צעקות וקללות הפכו לשגרה. עם זאת, עד כשבועיים לפני הרצח, לא חשבנו שמישהו ינסה לפגוע ברבין".

העצרת: "אני זוכרת שבסוף האירוע, כשעמדנו כולנו על הבמה מול המוני האנשים בקהל, רבין ופרס קראו לי פתאום אליהם. הם ישבו באינטימיות, בחושך. רבין שאל אותי: 'נו, אני כבר יכול ללכת?', ועניתי: 'חכה לעוד שיר אחד'. זה היה 'שיר לשלום'. שם, על הבמה בעצרת, רבין הכיר לי את פרס. מי ידע שהגרגרים בשעון החול של רבין הולכים ואוזלים. מי חלם שאמשיך לעבוד עם פרס עוד 22 שנים לאחר מכן".

פרס: "לאחר הרצח, התחלתי לעבוד עם פרס במשרד רה"מ כאחראית על הסיורים והאירועים, ובהמשך עבדתי איתו באופוזיציה וכראש מטה במשרד החוץ. הייתה בינינו מערכת יחסים של אמון ושותפות מלאה. מהצד שלי, היו גם הערכה והערצה. פרס היה כל הגילים באיש אחד: הייתה לו יכולת לשאול כל הזמן למה, כמו בן שלוש; הייתה לו אנרגיה של בחור בן 16 וחוכמת חיים של אדם בן 90".

מנכ"לית: "ב-2005 הקמתי את המשרד לפיתוח הנגב והגליל והייתי המנכ"לית של המשרד. זוהי תקופת המנכ"לות האהובה עלי ביותר, משום שהייתי בסיורים תכופים בשטח, וניתנה לי האפשרות לתת מענה לבעיות מהותיות ולגבש כלים להזנקה חברתית וכלכלית".

בית הנשיא: "שימשתי כמנכ"לית בית הנשיא לאורך כל שנות כהונתו של פרס. הייתי למעשה האישה הראשונה ששימשה בתפקיד. בניגוד לסיפורים עליי, בלידה השלישית לא חזרתי לעבודה יום אחרי הלידה. מה שקרה זה שנקבעה פגישת תכנון של אירוע ענק, שרציתי מאוד להיות נוכחת בה. כולם רצו לבוא אליי לבית החולים, אבל לא הסכמתי. יצאתי לפגישה - וחזרתי. בבית הנשיא, כל שדרת הניהול הייתה נשים. היה לנו מאוד חשוב להבהיר שאישה יכולה לנהל קריירה וגם להיות אמא".

מרכז פרס: "אני מנכ"לית המרכז מ-2014. אנחנו מפעילים פרויקטים בעלי אימפקט - מתוכניות כדורגל בפריפריה ועד פרויקטים בתחומי הבריאות, קיימות ויזמות. הכול בשיתופי פעולה עם משרדי ממשלה, קרנות וחברות ענק כמו מטא ואינטל".

הקצנה: "לקראת סיום הקדנציה של בנט כראש ממשלה הייתי ממש בחרדה. שוחחנו בטלפון כמה אנשים מהתקופה של לפני רצח רבין והרגשנו תחושות קשות של דה ז'ה וו. זה בלתי נסבל בעיניי".

המלצה: "הדבר שאני באמת הכי אוהבת לעשות זה לטייל יחד עם ילדיי במקומות מיוחדים בארץ. אני ממליצה במיוחד על תצפית פרס בקיבוץ אלומות. זה אחד המקומות היפים והנסתרים מהעין. שבו שם על הספסל מתחת לעץ וצפו בנוף של הכנרת מתחת. מקום מושלם".