TOY. יום א'. הקטטות פרצו דקה אחרי סערת הזכייה של נטע ברזילי. מלחמת כותרות על תואר כוכב אירוויזיון מאי 19' בין מירי רגב, יריב לוין ואיוב קרא (שרי תרבות, תיירות ותקשורת). אץ רץ סגן השר יעקב ליצמן, חובב כותרות מלח-סוכר-שומן-סיגריות-רוטשטיין, ודחף את עצמו לחגיגה. אחריו כמה עסקני דת, מרחיקי יהודים, שפלטו שטויות מרושעות בעבור כותרת. בשקט ממתינה השאלה: בחיפה, בתל אביב, בירושלים? ראשי העיריות עסוקים, יונה יהב ורון חולדאי מתמודדים שוב, בחיפה ובתל אביב, בבחירות בנובמבר, ניר ברקת חותך לפוליטיקה ארצית ומשאיר את המלחמה למחליפו. רק איגוד השידור האירופי עוד לא אישר בכלל שזה יהיה כאן.
קדחת ייצוגית. יום ג'. נכנסו תקנות איילת שקד המטילות אגרות (8,000 לשלום, 16,000 למחוזי, בתנאי תשלום) על בקשות אישור תביעות ייצוגיות. עד אותו לילה זינק מספר הבקשות במאות אחוזים ביחס לחודשים מקבילים. וכי מה יעשו אלפי עורכי הדין המיותרים שמסתובבים כאן?
מקסימום קייטנות. יום ד'. שר הפנים אריה דרעי ושר העבודה והרווחה חיים כץ מתחרים על פרצי נדיבות הלב החברתית (איכשהו קורה שככל שהחקירה נגד השניים, כל אחד בעניינו, מתקדמת למקומות לא רצויים להם, מואץ שטף ה"הודעות לעיתונות" על פרויקטים, הטבות ותקציבים חברתיים). השבוע התפרץ מחדש עניין מחירי הקייטנות לילדי גנים ולילדים צעירים. סיפור שהיה כך היה: ההורים זעקו, הוקמה ועדה, זו בדקה עלויות והמליצה על טווח מחירים, שר הפנים דרש כוח, ובכנסת עבר חוק שקבע כי בסמכות שר הפנים לקבוע מחיר מרבי לקייטנות (למה שר הפנים? מאותה סיבה שחינוך ילדים עד גיל 3 עדיין מטופל במשרד העבודה ולא במשרד החינוך. ככה). דרעי, בפרץ נדיבות, קבע מחיר מרבי נמוך ממחיר המינימום של כל חישוב אפשרי שקבעה הוועדה. באו הרשויות המקומיות ומנהלי הקייטנות ואמרו: במחיר כזה הלחמנייה תהיה טרייה מלפני יומיים, במקום שוקו ניתן מים עם צבע מאכל חום והילדים יתייבשו משועממים על הדשא. מי שרוצה יותר - שישלם תוספת או שלא ייפתחו קייטנות ציבוריות.
ביום ד' הגיעו דרעי ויו"ר השלטון המקומי חיים ביבס להסדרה ביורוקרטית מבולבלת ומבלבלת: בגני ילדים יופעלו קייטנות רק אם לפחות 28 ילדים מכיתת הגן יירשמו, קייטנה לילדים צעירים תיפתח רק אם מספר הנרשמים יהיה גבוה מ-35 או משהו כזה. אם לא - תתחיל מריבה מחודשת בין השר לראשי הרשויות. במציאות: תמיד-תמיד ההורים משלמים - בין שדרך מס הכנסה שמממן את שר הפנים ובין שדרך הארנונה שמממנת את ביבס וחבריו. ואף מילה על חופש גדול, הרבה יותר מדי גדול, על ריבוי חופשות ערב חג, חג ו"אסרו חג" למורים ועל הפחד והאימה מוועדי המורים שמונעים את השינויים המחויבים כבר עשרות שנים.
רפורמה ב-18 ימים. יום ג', בית הדין הארצי לעבודה. על דעת הצדדים - יו"ר ההסתדרות, איגוד התחבורה, ועדי הנמלים, תעשיינים, ממשלה ושופטים - הוחלט: אחרי החג, יום ג' הבא, 22.5, ייכנסו הצדדים למשא ומתן מרתוני במטרה להשיג רפורמה בנמלים ב... 18 ימים. הדיבור על השינוי המבני בנמלי הים, המכונה "רפורמה", החל ב-2003. הדיבור על השינוי המבני בחשמל, המכונה גם הוא "רפורמה", החל ב-1996. 18 ימים זה 3 שבועות בלי שישי, שבת ועיצומים.
ההארה של הכונסת. לפני כשנה נכנסה עו"ד סיגל יעקבי לתפקיד כונסת הנכסים הרשמית והאפוטרופוסית הכללית. ביום ה', פורסם עמה ראיון ("כלכליסט"). "תקנת שכר הטרחה מזעזעת. היא יוצרת תמריץ מעוות", אמרה בעניין שכר הטרחה הנהוג כאן למפרקים ולנאמנים, וגם: "בעיניי מודל השכר יוצר עיוותים לא רק בתיקים הגדולים. לי מאוד מפריע שבתיקים של החייבים הכי מסכנים, האוכלוסיות הכי חלשות במדינה, נקבעות תוכניות פירעון או יש מאבק על מימוש דירות מגורים, שברור שמה שעומד מאחורי זה זה שאיפת בעל התפקיד להגדיל את שכרו. לגיטימי שבעלי תפקיד יקבלו שכר הוגן על הפעולה שלהם, אבל אסור שהשכר ייצר תמריצים מעוותים". עו"ד יעקבי התחילה לעבוד במחלקה המשפטית של הכונס לפני 18 שנה. לתפקיד סגנית האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי נכנסה לפני עשר שנים. שאלה א': איפה היית עד היום? שאלה ב': איך ייראה "התמרוץ המעוות" כשתסיימי את התפקיד?
הקשישה בפרוזדור. אין ספק שחסרים רופאים, אחיות, מיטות, שעות משמרת תקניות (להפעלת חדרי ניתוח וטכנולוגיות הבדיקות והטיפולים 24 שעות ביממה), אין ספק, כמעט, שבית חולים יותר מסוכן ממחלה ובעיקר אין ספק שיש חוסר אמון עמוק במערך הבריאות. כולם חושדים בתאוות הבצע של כולם. האוצר לא מאמין למשרד הבריאות, להנהלות בתי החולים ולקופות החולים; משרד הבריאות "שומר" על האינטרסים של בתי החולים שלו, הממשלתיים, וחשדן בעניין בתי החולים של הקופות; אלה לא סומכות על החלטות ימי האשפוז והטיפולים של בתי החולים שלא מאמינים לשיקול הדעת של הקופות וכולם תקועים. כולם מפחדים לזוז.
דוגמה אחת: לפחות שלוש מחלקות בבתי החולים כולם, עור, עיניים וחזה, התייתרו עם השנים. רוב ניתוחי העיניים נעשים ללא צורך באשפוז, כך גם טיפולים במחלות עור, ואם פעם ניתוח לב דרש אשפוז של שבוע-שבועיים, היום זה יום-יומיים. אז למה לא משחררים את המיטות של המחלקות האלה עבור המחלקות עמוסות התפוסה? ניחוש: כי כדי לקבל תוארי פרופסור ומנהל מחלקה (שמקנים יתרונות יקרים ברפואה הפרטית) צריך שתהיה לד"ר מחלקה עם 10 מיטות לפחות. אז הרופאים שומרים על האינטרסים שלהם, הביורוקרטיה תקועה והשינויים הנחוצים לא מגיעים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
