"כסף הוא לא מילה גסה, אבל לא בשביל זה למדתי קולנוע"

צחי גראד משיק את סרטו השלישי ומספר איך עושים סרט שבו הבמאי הוא גם הכותב, השחקן, המפיק, המלהק ואחראי הלוקיישנים • ראיון

צחי גראד / צילום: כפיר זיו
צחי גראד / צילום: כפיר זיו

אישי: בן 56, נשוי + 2, גר בכפר מסריק

משחק (רשימה חלקית): "מישהו לרוץ איתו", "מדוזות" "מי מפחד מהזאב הרע", "תמרות עשן", "להיות איתה", "השוטר הטוב", "על המפה"

בימוי: "ג'ירפות" (2001), "תנועה מגונה" (2007), "הבן דוד" (2018)

עוד כש"הבן דוד" היה מפוזר בשברי רעיונות על פתקים שמילאו קיר שלם, צחי גראד הבטיח שאם ישיג את המימון, הוא יצלם את הסרט בבית שלו בכפר סירקין, מושב ותיק בפאתי פתח תקווה. משהו בסטודיו שלו במושב, צריף מתפורר של שני חדרים סדוקים, עם שירותים רעועים, ברז אחד שבקושי עובד במטבח, ושטח פתוח, פראי ומוזנח, שנפרס מהמרפסת הקטנה, הקפיץ לו את דופק היצירתיות.

אמר וקיים. לא רק ש"הבן דוד", סרטו השלישי של גראד, צולם אצלו בבית ובסטודיו בכפר, הילדים שלו, עלמה ובן, משחקים את הילדים של נפתלי, הדמות הראשית שהוא מגלם. כשחקן שנהג לשמור בקנאות על פרטיותו, הקלות שבה נתן למצלמות לפלוש למרחב האישי ולמשפחה שלו, עד כדי ירידה לפרטים כמעט אינטימיים, מפתיעה למדי.

גם הביוגרפיה והמאפיינים של נפתלי הם כמעט אחד לאחד גראד: בוקר אחד בשעה מוקדמת אוסף נפתלי, בן 48, נשוי פלוס שניים, שחקן ויוצר, ליברל אוהב אדם ומאמין גדול בשלום, פועל ערבי בשם פאהד לשיפוץ הסטודיו שלו, שנמצא צמוד לביתו ביישוב כפרי במרכז הארץ. באותו בוקר מותקפת נערה ביישוב וחשדם של אנשי הכפר נופל על פאהד. נפתלי יוצא להגנת הפועל (והשיפוץ שלו, שעליו חלם זמן רב) אבל המציאות גדולה עליו והוא מתקשה להתמודד עם לחצי הסביבה. במהלך יממה אחת הולכים חייו ונפרמים: השיפוץ לא מתקדם, פאהד בסכנה, פגישה חשובה משתבשת, הוא רב עם אשתו, והכול יוצא משיווי משקל.

תהיתי בשביל מה היה צריך לתת לאנשים להציץ לו הביתה, לא מאיזה חור מנעול קטן, אלא דרך עדשת מצלמה רחבה, ולחשוף אותו ככה. ההסבר שנתן הוא שיש בבחירה הזאת הרבה דברים חיוביים: "ההחלטה הייתה משפחתית", הוא אומר כשאנחנו יושבים במרפסת המרופטת של הסטודיו, מול השדה היבש, והעוזר שלו, אוריה, מכין תה מזוטה לבנה שקטף מהעציץ. גראד מגלגל לו סיגריה ומציץ מדי פעם לטלפון שמטרטר בלי הפסקה: "הילדים רצו את זה יותר ממני, ובסופו של דבר זאת היתה חוויה מעצימה לכולנו. הסרט עובד על ממד של אותנטיות. מה שהצופה מקבל בסוף, זה תוצר של הרבה ניואנסים קטנים וכוונות שמונחות מולו. במקביל, התסריט צריך להיות טוב וכשזה מתחבר נכון, מרגישים את זה".

זה מזכיר לי קצת סרטים כמו "שלושה שלטים באבינג, מיזורי" - גם שם יש גלריה של דמויות בתרחישים קיצוניים מאוד, בעיירה דמיונית לגמרי. מה שאני מנסה להגיד הוא שההיצמדות למציאות היא לא בהכרח ערובה לאמנות טובה.

"אני מאוד אוהב בדיון, אבל הרבה פעמים יש צרימה בינו לבין המציאות. האותנטיות חשובה, כי היא עוטפת אותך. אבל הנה, עכשיו אני כותב תסריט על יהודי שיוצא לנקום בנאצים אחרי השואה".

הבחירה בלוקיישן פרטי כל-כך, חוסכת תחקיר והסתגלות, על זה אין ויכוח.

"כשאתה מכיר את הלוקיישן, אתה יכול לכתוב את הסצנה לפי איך שהדלת בדיוק נפתחת, מדויק, יכולתי לעשות סקיצות מצולמות של רוב הסצנות. חוץ מזה, המצאתי את כל הסיפור".

אז לא שכרת מישהו שישפץ לך את הסטודיו?

"זה לא סרט דוקומנטרי, כמו הפרויקט הבא שלי, אבל יש בו אלמנטים ריאליסטיים".

בגראד יש עירוב תחומים, שילוב של רוחניות, אנליטיות, קצת פילוסופיה וחספוס ישראלי, שהופכים אותו לשחקן נגיש ואהוב, שזכור מהסרטים "מישהו לרוץ איתו", "מדוזות" ו"מי מפחד מהזאב הרע", ומסדרות טלוויזיה כמו "תמרות עשן", "להיות איתה" ו"השוטר הטוב". הוא שיחק כדורגל כילד, יש לו תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב ותואר במשחק. ב"הבן דוד" הוא היה אמון על הכתיבה, ההפקה, הבימוי והמשחק: "הכול תלוי בהכנה טובה ובכתיבה טובה וצריך קשב, ריכוז ולזהות את הטפל והעיקר", הוא אומר.

איך מזהים את העיקר?

"עיקר של כל סרט הוא העריכה. היו סצנות שלא שוחקו טוב, אבל ידעתי שהכול יסתדר בחדר העריכה. קודם כול הייתי במאי. גל זייד (שחקן ויוצר בכיר, ל' ר') אמר לי, אל תפחד מהמשחק, תעשה את זה קל".

חשבתי שהכול מתחיל במימון.

"זאת הייתה אחת הסיבות שבגללה רציתי לצלם בבית, כי הבנתי שזה יוזיל את התהליך. לא הייתי צריך לגייס את שני מיליון השקלים שהם המינימום. כל השחקנים באו בשכר התנדבותי".

גם אתה לא הרווחת גרוש.

"צייר מצייר לא בגלל שהוא רוצה להרוויח. כסף הוא לא מילה גסה ואתה רוצה לעשות את הקופה, אבל לא בשביל זה למדתי קולנוע. אני מתפרנס יפה מאוד ממשחק ועושה פרסומות כדי לעשות פיצ'ר".

אתה מצליח לשחק כשאתה בתוך תהליך של יצירת סרט?

"עם 'הבן דוד' לקחתי הפסקה של שנה ממשחק, כי הבנתי שאני חייב להתפנות. ממש לפני הצילומים עשיתי את 'על המפה' עם 'מה קשור', כדי לשמור על כושר, ועכשיו אני משחק מלא. תפקיד ראשי בסדרה פאנץ' של יס, על תחילת הסטנד-אפ; פיילוט לסדרה של עודד דוידוב שמבוססת על ספר של דרור משעני לקשת; סדרה עם קרן מור, משהו עם גור בנטוביץ', בקיצור, אני טוחן".

אל עומק הסוגיה הישראלית-פלסטינית נחשף בסרט "כוונות טובות", ומאז היא מלווה אותו ומופיעה גם ב"הבן דוד" מהזווית הגזענית וממעשה שיפוץ הבית (כפי שהוא מופיע בסרט). "צריך לשפץ את המדינה", הוא אומר. "בנינו אותה מהר, והכול נסדק. צריך לתקן, לפגוש את המציאות האחרת ולהבין אותה. זה עוזר להתבונן על הבעיות הכי עמוקות אחרת. הרי אפשר היה לעשות כבר מזמן אקזיט על השלום, אבל אנחנו מעדיפים את המוכר, את הסטטוס קוו. הייתי רוצה לגייס את הרשת כדי לייצר באמצעותה דמוקרטיה ישירה, לערוך משאלי עם ולייתר את הפוליטיקאים. אנחנו בדרך לשם. הרשת הרי כבר גדולה מאיתנו, אז בואו נשתמש בה לצרכים שלנו, רק צריך לרתום את הציבור. אי אפשר לעשות את זה בגלל ההנהגה, שלא רוצה לאבד את כוחה".

לפני הראיון אמרת לי שאתה לא מעורה בפוליטיקה, ואתה עמוק בפנים. גם בסרט וגם בפרויקט הבא שלך.

"אני מצלם סדרת רשת, תיעוד עצמי, שבה אני מציע ליהודים וערבים להשתתף בסדנאות לתרגול מו"מ שיתקיימו בקיץ, בתשלום של שכר מינימום למשתתפים. התגובות מדהימות".

למרות האנרגיות, מה הכי קשה בלעשות סרט כמעט לבד?

"זה מעשה גדול ומורכב שבכל שלב אתה מתחיל מחדש. יש רעיון, ואז צריך להתחיל מחדש עם הכתיבה. וכשהיא מסתיימת, מתחילים בגיוס כסף, ואז בליהוק. ואז עם הצילומים הכול מחדש. והעריכה היא שוב הכול מחדש. ויש מוצר, אז צריך לשווק אותו".

לפחות אהוד בלייברג היה איתך כמפיק שותף.

"וזה הכרחי, כי אני לא למדתי קולנוע ואין לי את הקשרים עם החבר'ה מהכיתה".

גם לא למדת בימוי.

"אבל אני מעולה בזה. יש לי תפיסה מרחבית ואני יודע לכתוב תסריט ומתעקש עד שאני מוצא את השורה הנכונה. ואם אני מצליח להיות אותנטי, אז האנליטיות עוזרת לי להקפיץ הכול למעלה".