קולנוע | "הבן דוד": קלחת מבעבעת של קומדיה וקסנופוביה

עבר הרבה זמן מאז ימי הסאטירה הנשכנית תוצרת ישראל של אסי דיין • צחי גראד הגיע לשבור את הבצורת • ביקורת

נוף הקולנוע הישראלי כבר אינו רק מישור שמורכב מדרמות, קומדיות ודרמות קומיות. לאחרונה אנחנו רואים איך העשייה הישראלית חוששת פחות ומתרחבת לז'אנרים נוספים כמו אימה ומתח, מדע בדיוני וסרטי ילדים. רק דבר אחד בולט בהיעדרו - הסאטירה. הסוגה שפורחת בטלוויזיה ובתיאטרון הישראלים כמעט ולא מגיעה לקולנוע, אולי מתוך איזשהו חשש אינהרנטי להרגיז את הצופים או ללחוץ על נקודות רגישות שלא עומדות בקנה אחד עם הקונצנזוס. בעבר כן היו לנו סרטים כאלה, כאשר נושא הדגל הבלתי מעורער היה אסי דיין, אך כבר זמן רב עבר מאז הגיעה סאטירה נשכנית דוברת עברית למסך הגדול. את החלל הזה מבקש למלא צחי גראד בסרטו השלישי כבמאי, "הבן דוד". גראד, אחד השחקנים האהובים והעסוקים בארץ, גם מביא מקסמו האישי לתפקיד הראשי בסרט, בגילום דמותו של יוצר טלוויזיה שמתגורר עם משפחתו במושב שקט במרכז הארץ ומעסיק שיפוצניק ערבי כדי לשפץ את חדר העבודה שלו. לרוע המזל, באותו היום מותקפת נערה צעירה באזור סמוך, והחשד נופל על הזר שהגיע למקום. תוך רגע הופך היישוב לקלחת מבעבעת של חשדנות וקסנופוביה, ומגיע לשיאו באיבוד פרופורציות מוחלט.

"הבן דוד" מסתמך על היסטוריה ארוכה של סיפורי עיירות קטנות מעבר לים, שרגע אחד משבש בהן לחלוטין את מרקם החיים, מהקולנוע ("המספריים של אדוארד", "המכשפות מאיסטוויק" ואפילו "סודות הפרברים" שביים לאחרונה ג'ורג' קלוני); מהתיאטרון ("ביקור הגברת הזקנה", "תמונות ציד מבוואריה תחתית") ומהספרות ("דברים שצריך"). בישראל אנחנו בקושי נתקלים בסיפורים כאלה. הכתיבה של "הבן דוד", שגם עליה אמון גראד, היא בהחלט אחד הצדדים החזקים של הסרט, הן בתיאור הדמויות שנע מהריאליסטי למוגזם, והן בבניית הדינמיקה בין דמותו של גראד לשיפוצניק הצעיר, שאותו מגלם עלא דקה, בהופעה נפלאה שמסמנת אותו ככישרון שצריך לשים לב אליו. גם צוות השחקנים שמקיף אותם עושה עבודה נאמנה.

אומנם ישנה דידקטיות קלה בעיצוב שתי הדמויות הראשיות - זו של הערבי הצעיר והמפוחד וזו של היוצר המצפוני שמערכת הערכים שלו עומדת למבחן - אבל היד הקלילה בעשיית הסרט מצליחה להקל על כך. עם זאת, ישנם כמה רגעים שבהם הסרט מאבד מעט את הצפון והופך לפארסה מוגזמת במיוחד (הסרט נפתח, מילולית, בנפיחה), כזו שמשבשת את האיזון. כך למשל, אחת מסצנות השיא, כאשר כל המושב מתקבץ למקום אחד וניידת משטרה מגיעה, מרגישה כמו מערכון טלוויזיוני יותר מאשר קליימקס קולנועי. כבמאי, גראד מתעסק יותר בהתפתחות העלילתית מאשר במבע הקולנועי, וזה מעט מחליש את הסרט כחוויה המצדיקה את המסך הגדול. ועדיין, הרצון שלו לומר בעזרת קריצה וחיוך דברים לא בהכרח מחמיאים על החברה העכשווית, ועם זאת לבנות דמויות שקל להזדהות ולחבב, הוא בוודאי לא דבר מה מובן מאליו, ובהחלט הופך את "הבן דוד" לסרט ישראלי שכדאי לראות.