המיתוס של תביעות-סרק נגד רופאים מתנגש במציאות

רופאים ועורכי דינם חיים בתחושה שרודפים אותם. בחינת העובדות מגלה מציאות אחרת • פרשנות

רופא / צילום: שאטרסטוק
רופא / צילום: שאטרסטוק

רופאים רבים חשים שבתי המשפט פוסקים נגדם בתיקי רשלנות, גם כאשר פעלו באופן נאות. הרופאים לא מיוחדים בתחושה שלהם. כל בעל מקצוע שנתבע בטענה שהתרשל, סבור כי מקבלים תביעות-סרק רבות בתחומו. אולם כאשר הדיון עוסק באחריות המקצועית של רופאים, שיעור תביעות-הסרק שמתקבלות חשוב במיוחד, שכן רופאים חששנים מדי עשויים לנקוט רפואה מתגוננת, שהיא פחות טובה ועולה לציבור כסף רב.

בחינה אמפירית ראשונית מביאה אותנו למסקנה שאין ראיות לכך שתביעות-סרק מתקבלות בשיעורים גבוהים. עוד התחוור כי אחד הגורמים שיוצרים את תחושת הרדיפה הם עורכי הדין שמייעצים לבתי החולים - ולא מערכת המשפט. הועלתה ההשערה כי "משפטנות מתגוננת" מובילה את היועצים המשפטיים להגביל את מנהלי המחלקות בצורה חמורה יותר ממה שקובע החוק, מתוך חשש שיתברר בדיעבד שהייעוץ שנתנו לא הגן על בית החולים מפני תביעות.

עמדה זו זכתה להתנגדות לא מפתיעה מעורכי דין המייצגים רופאים. עורכי דין אלה טוענים כי בתי המשפט מקבלים תביעות-סרק נגד רופאים. בנוסף הם טוענים כי אכן יש תחושת רדיפה בקרב הרופאים. שלישית, תחושת רדיפה זו נובעת מכך שבתי המשפט מדברים אל הרופאים בשני קולות - מצד אחד בית המשפט דורש מהרופאים לכבד את האוטונומיה של המטופלים, ומצד שני בתי המשפט מתעלמים באופן זועק מהנחות מגזריות. טענתם הרביעית היא כי בתי המשפט לא מייחסים אחריות למטופל אשר לא הקשיב לעצות רופאיו.

באשר לטענה הראשונה, הנתונים מארה"ב מראים כי מוגשות רק מספר קטן של תביעות-סרק, ורובן הגדול נדחה. למעשה, אם יש בעיה היא בכיוון ההפוך - ברוב מוחץ של התאונות הרפואית הרשלניות כלל לא מוגשת תביעה. הנתונים מהארץ חלקיים יותר, אך לא עולה מהם חשש להטיה של בתי המשפט נגד רופאים - יותר ממחצית מהתביעות המוגשות נגד רופאים ומגיעות לפסק דין נדחות.

ביחס לטענה השלישית, לפיה בית המשפט מדבר אל הרופאים בשני קולות - הטענה פשוט שגויה. כיבוד האוטונומיה של החולה מחייב שהרופא לא יקבע עבור המטופל מה הטיפול שיינתן לו או מה הטיפול שהיה רוצה, אם היו שואלים אותו. אסור לרופא לקבוע כי אישה בהיריון איננה מעוניינת לבצע הפלה לאחר שהתגלה מום קשה בעובר, רק משום שהיא משתייכת למגזר מסוים שלא מקובל בו להפיל או משום שהיא סירבה לעשות הפלה בנסיבות דומות בעבר. אין שני קולות - בית המשפט מדבר בקול רם וברור, ואומר דבר אחד - יש לכבד את רצון המטופלת הספציפית, ובכל פעם מחדש.

באשר לטענה הרביעית, לפיה מטופלים לא מקשיבים להוראות של הרופאים, ולבסוף בית המשפט מטיל את האחריות על הרופא - גם טענה זו לא מבוססת אמפירית. ב-5 השנים האחרונות הטענה כי ההתנהגות של המטופל גרמה לנזק ממנו הוא סובל עלתה בכ-10% מהתיקים שהגיעו לפסק דין. בתי המשפט בחנו אותה בזהירות בכל פעם. במחצית מהמקרים בית המשפט קיבל את הטענה והפחית את הפיצוי באופן חלקי או מלא. במחצית מהמקרים בית המשפט קבע כי המטופל פעל באופן נאות או כי התנהגותו לא תרמה לנזק.

נותרנו לבסוף רק עם הטענה השנייה, לפיה יש תחושת רדיפה בקרב הרופאים, ועם ההשערה המקורית שלנו, לפיה תחושה זו נובעת מ"משפטנות מתגוננת" שאינה מבוססת על בסיס אמפירי מוצק. אף אחת מטענותיהם של עורכי הדין שמייצגים רופאים אשר נסקרו לעיל אינן מפריכות את השערותינו - אלא למרבה הצער מחזקות אותן.

■ אברהם הוא פרופסור מן מניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. פלד הוא עמית מחקר ומרצה באוניברסיטה.