מישהו להיות איתו: על הבדידות החדשה בעולם הטכנולוגי

הבדידות היא אולי המתחרה הגדולה של אהבה בזירת האמנות; כל כך הרבה ספרים, שירים והגות נכתבו אודותיה. ואולם, למרות שמאז ומתמיד שימשה האמנות צוהר לנפשו של האדם, דווקא למדע לקח זמן רב לרדת לעומקם של שורשי הבדידות, ולחקור את השפעת התופעה על נפשנו וגופנו. "זה מפתיע כמה שהנושא לא נחקר מספיק, למרות שאנחנו יודעים היום שבדידות היא הרוצחת הקטלנית ביותר", אומר בראיון ל'ליידי גלובס' החוקר פרופ' יורם ברק מאוניברסיטת דנידין בניו זילנד, המתמחה בפסיכיאטריה.

מה מיוחד בניו זילנד, שמאפשר לכם לחקור בדידות?

"בניו זילנד יש חוק המחייב כל אדם מבוגר שזקוק לעזרה בבית או לאשפוז במוסד, לעבור בדיקה גריאטרית מקיפה, שכוללת גם מדידת פרמטרים של דיכאון. ניו זילנד היא המדינה היחידה בעולם המערבי שיש בה חובה לבצע בדיקה זו, המכילה רכיבים הבודקים גם את ממד הבדידות. תוצאותיה ממוחשבות ועוברות למאגר הארצי, המכיל מידע על מעל ל-100 אלף איש".

האם תחושת בדידות היא בעיקר נחלתם של המבוגרים?

"כן ולא. ככל שאנחנו מזדקנים הבדידות קשה יותר, ובעיקר לגברים. הבדידות משתנה לאורך מעגל החיים. בדידות של בני נוער זה סוג אחד, המתבטא בקושי להתחבר לקבוצת הייחוס שלך, לעתים מתוך חוויית חרם ודחייה חברתית. המרכיב הדרמטי בחיינו מתחיל סביב גיל 45-50 - אז אנחנו רואים בעיקר עלייה בבדידות של גברים באמצע החיים. בשנה שעברה הרופא הראשי במשרד הבריאות בארה"ב אמר: 'לא לחץ דם, לא סוכרת ולא השמנה מטרידות אותי, אלא בדידותו של הגבר האמריקאי באמצע החיים, כי היא הרוצח השקט היום באמריקה'".

למה גברים נוטים לכך יותר?

"במסגרת מחקר שעשו פסיכולוגים וסוציולוגים בארה"ב, הם הסתכלו על תמונות של 'חבר'ה' סביב גיל 50. בתמונות של הנשים שחברות כבר מספר שנים, הן מסתכלות אחת על השנייה. מאידך, הגברים לא מסתכלים אחד על השני, אלא החוצה. זה מייצג את הפער הכל כך גדול בין נשים וגברים, מפני שנשים מסוגלות לשמר חברויות שמבוססות על מגע בין-אישי באופן מוצלח בהרבה מאשר גברים. רוב החברויות של גברים הן אינסטרומנטליות; הולכים ביחד לראות משחק כדורסל או פוקר, שותים בירה או רצים ביחד.

"מה שקורה הרבה פעמים לאורך שנות ה-30-40 הוא שאנשים מקימים משפחה ועושים קריירה. הנשים מצליחות לשמר את המגע האישי עם חברותיהן, אבל אצל גברים זה הולך לאיבוד. אם חברות מבוססת על עשייה של משהו חיצוני ולא על קשר בין-אישי פנימי, אז כשיש גורמים חדשים כמו ילדים וקריירה, משהו הולך לאיבוד, ולאט לאט הקשרים מתרופפים. כך גברים מגיעים למשבר עצום בשנות ה-40, והמשבר גובה מהם מחיר נפשי וגופני מטורף".

על העיוורון

המחקר שעורך פרופ' ברק בימים אלו מבקש להבין את הקשר בין בדידות לזקנה. "בשנה החולפת התגלה כי גורמי הסיכון הכי גדולים למחלת האלצהיימר הם אובדן שמיעה באמצע החיים, ותחושת בדידות. נמצא שאלו גורמי סיכון יותר דרמטיים מאשר לחץ דם לא מטופל, עישון, כולסטרול והשמנת יתר. זה גרם לחוקרים לעצור ולחשוב, כי הם לא הבינו מה בין שני המרכיבים האלה למחלת האלצהיימר".

כלומר, בדידות פוגעת בתפקוד הקוגניטיבי שלנו.

"נכון. אנחנו מנסים לפרק את ההקשרים המורכבים בין התפקוד הקוגניטיבי, השמיעה והבדידות. במחקרים שלנו אנחנו רואים שאם אתה הולך ומתחרש, יש סיכוי שגם תהיה יותר בודד. להבדיל, אם אתה הולך ומתעוור - דווקא אז ממש לא. זה מורכב להסביר לאדם שפגיעה בשמיעה הופכת אותו לבודד יותר מפני שהיא מגבילה את קשריו החברתיים, למרות שנהוג לחשוב שעיוורון מגביל יותר.

"הממצא שאנחנו עומדים לפרסם מהמחקר שלנו, הוא שככל שאתה הולך ומתעוור, גם שירותים בלתי אמצעיים כמו משפחה, חברים ושכנים, וגם שירותים פורמליים שאתה מקבל - הם הרבה יותר גדולים ומכילים, מאשר אלו שעומדים לרשותו של אדם שמתחרש. מי שמתחרש ממשיך ללכת לעשות קניות, לבשל לעצמו, לפעול כרגיל, ולמראית עין זקוק למעט מאוד עזרה. ועם זאת, ככל שאתה מתחרש, היכולת שלך לתקשר נפגעת, ואין לך את היחס הסביבתי שימנע את הבדידות. ככל שאתה מתעוור אתה מקבל את האינפוט החברתי, ולכן אין התפתחות של בדידות. במחקר ממש רואים את ההבדלים בין שתי הקבוצות האלו. כפועל יוצא, ברור שהמגע האנושי משמעותי יותר מכל דבר אחר במשוואה של בדידות והתפתחות אלצהיימר".

מתי התחילו להבין שבדידות משפיעה על תוחלת החיים?

"בשנות ה-70 היו קבוצות מחקר בסקנדינביה שניסו לבדוק בדידות, ולא הצליחו לזקק את ההשפעה העמוקה על בני האדם. בהמשך, דווקא הקרדיולוגים הם אלה שעלו על התופעה, כשהבחינו שבקרב אנשים בודדים שמגיעים לניתוח מעקפים, שיעורי התמותה גדולים פי שבעה מאשר בקבוצות אוכלוסייה אחרות. הקרדיולוגים לא הצליחו להבין את הסיבה, כי במדדים פיזיולוגיים הייתה זהות. הממצא היחיד שהבדיל אותם מהאחרים היה היותם בודדים".

איך מגדירים בדידות? האם מדובר בחוויה הסובייקטיבית שלנו בלבד?

"שאלת מיליון הדולר. זה תלוי תרבות. אם תשאלי חוקר מערבי, הוא ייתן לך הגדרה שונה מזו של חוקר סיני או יפני. בתרבות המערבית יש שתי אפשרויות להגדיר בדידות; אחת היא למדוד את רמת המגע האנושי, כלומר - כמה שעות בשבוע את פוגשת בני אדם, כמה שעות את מקדישה למשפחה שלך, לשיחות טלפון וכדומה. הנחת היסוד היא שמי שמאוד מצומצם בדברים האלה, הוא בודד. ההגדרה הזאת נדחפה על ידי עובדים סוציאליים וסוציולוגים, מפני שמאוד קל להשיג מידע כזה ולמדוד אותו. זה הגיע למצב מגוחך, כשבשנות ה-90 מחקרים בדקו רק מי חי לבד. אם לא היה לך בן/בת זוג נחשבת בודד, ועל הנתון הזה היו עושים קורלציות. מי שחי לבד הוא בודד? לחלוטין לא! לקחו את המרכיב האינסטרומנטלי עד הקצה.

"היום מודדים את הרשת החברתית שלך על בסיס שאלונים. כך מפרמטים את מצבך החברתי ואת רמת תחושת הבדידות שלך באופן יותר אינטליגנטי, ואנחנו משתמשים בזה לפעמים במחקר, אבל זה לא העיקר. ההגדרה השנייה של הבדידות מתעסקת בחוויה האישית - המקום שבו יש פער בין מה שהאדם רוצה וצריך כמגע חברתי, לבין מה שאפשרי ומצוי לו. ולכן זה מייתר את ההנחה הטיפשית, שלפיה מי שחי לבד הוא אדם בודד.

"השאלה היא מה המצוי ומה הרצוי בתוך החיים החברתיים שלך, לפי ההגדרה המאוד סובייקטיבית של הפרט. אנחנו מתעסקים יותר בהבנה של מה רצוי ומה נחוץ לפרט כדי שלא ירגיש בודד. יש חוקרים שמתעסקים, למשל, בהימצאותו של מישהו שהוא 'איש סוד' בעולמך - האם יש מישהו בעולמך שאתה יכול לדבר איתו על הדברים הפנימיים הקשים או הנפלאים בחייך. ויש חוקרים שמתעסקים בהבנה של כמה אתה מקובל בתוך המרקם החברתי שאתה חי בו".

מה התגלה במחקר כזה?

"אנחנו רואים במחקר שבערך 25% מבני האדם מרגישים שהם מקובלים. כלומר - דעתם ונוכחותם מקובלת בתוך המרקם החברתי שבו הם מסתובבים, אבל שהם לא בעלי כבוד. הם שם, אנשים מדברים איתם וזה מספק עבורם, אבל הם לא מרגישים שיש להם נוכחות משמעותית. לעומת זאת, 7% מבני האדם מרגישים שהם בפריפריה של המרקם החברתי של חייהם, אבל שאנשים מאוד מעריכים אותם. כ-25% מהאנשים בכל חברה מרגישים מוערכים אך לא מקובלים, ו-7% מקובלים אבל לא מוערכים. מבחינת מדדי בריאות גופנית ונפשית, המוערכים במצב טוב יותר לעומת הלא מוערכים. במחקר מקסים באנגליה עשרות אלפי אנשים היו מוכנים להקטנת המשכורת שלהם ב-12% - אם יזכו בהערכה ויחושו חיוניים וחשובים יותר למעסיק".

הערכה חברתית מונעת תחושת בדידות?

"כן, במובן מסוים. אנחנו יכולים לכמת את הצורך של אנשים בהערכה חברתית. אנשים מוכנים לשלם מחיר גבוה כדי להיות מקובלים ומוערכים חברתית. גם בכסף וגם במה שאנחנו נדרשים לעשות על מנת למלא את המקום של הבדידות, שהוא בלתי אפשרי לרוב בני האדם".

יש אנשים שנמצאים בזוגיות, אבל בכל זאת מרגישים בודדים.

"כן, ואם תשאלי כל אחד מהם בנפרד - הם יעידו על כך שהם חשים בודדים".

איך אומרים בדידות ביפנית

המחקר של פרופ' ברק מתמקד בשנות הזקנה, שם השפעתה של הבדידות היא דרמטית. "בדקנו כמעט 200 איש בני מאה ויותר, שהם חלק מהקהילה וחיים בבתים שלהם, כשהרוב המוחלט בקבוצת המחקר שלנו היו נשים. כשחוקרים אנשים מתפקדים מעל גיל 100, ברור שחייב להיות להם מרכיב גנטי, תזונתי וחברתי-פסיכולוגי-משפחתי, שמאפשר להגיע לאותו גיל מבוגר, שמרבית בני האדם לא מגיעים אליו".

מה גיליתם בקרב הנבדקים?

"ראינו שלושה אלמנטים שהיו קשורים לבדידות. הראשון הוא נושא הניידות - ככל שיכולת הניידות הייתה יותר מוגבלת, כך עלתה רמת הבדידות. יש משהו בחוויה האנושית שכאשר אני יכול להתנייד בעצמי, יש לי דרגת חופש פנימית. האובדן של היכולת הזו קשה מאוד לבני האדם. הדבר השני הוא שחיסון בפני בדידות מתבטא בקשר עם הילדים. כשאתה בן 100, הילדים שלך בני 70-80. הם כנראה כבר סבים וסבתות. אבל ככל שעוצמת הקשר עם הילדים - לא בהכרח בתדירות, אלא בפן הרגשי - היא חוויה טובה יותר, נוצר מנגנון שהוא ממש אנטי בדידות. האלמנט השלישי הוא מגדר - ככל שנשים זקנות יותר, כך הן מצליחות לפתח מערכות עמידות בפני כאב. המנגנון לא ברור עד הסוף, אבל הוא קשור לעובדה שתוחלת החיים של נשים - בכל חברה, בכל מקום בעולם - גבוהה משל גברים".

ביפן ובסין מתרגמים את הבדידות אחרת.

"כן. ביפן אין מילה שמקבילה לבדידות, אבל הביטוי הכי קרוב מתייחס לדחייה חברתית. החברה היפנית כל כך בנויה על מרקם, ההיררכיה השבטית מאוד ברורה בתוך המשפחה, כך שאם מישהו בודד - זה לא קשור אליו. החוויה היא שהחברה דחתה אותך, אחרת אתה לא יכול להיות בודד, כי אין שם את המרכיב הנרקיסיסטי. בתפיסה היפנית אין טרמינולוגיה או מושגים של 'אני', ומה 'אני' צריך. שם חוקרים מה המרכיבים שמרחיקים את הפרט מתוך המרקם החברתי, שבו הוא אמור להיות מעוגן.

"סינים שבאו לניו זילנד חוו את זה בחדות כשהם הגיעו לרווחה כלכלית ומעמדית, והחליטו להביא את ההורים המזדקנים שלהם, כפריים נחשלים, לווילה מפוארת. הם ניתקו אותם מתוך מרקם חברתי ותקעו אותם בכלוב מזהב. אז את רואה אנשים שיושבים בווילה מטורפת עם כמה מכוניות פאר, אבל הם בודדים כמו כלבים, כי עקרת אותם מתוך החיים החברתיים שלהם. והמחיר הוא מאוד קשה".

 האינטרנט מעצים את הבדידות / צילום: Shutterstock

שקר הרשתות

הבדידות מחריפה ביחס ישר להתפתחות הטכנולוגית?

"נכון. אחת הבעיות הן הרשתות החברתיות, יש שם רובד שקרי. מחקרים מראים איך אנשים צעירים שיש להם פחד חברתי מנסים לייצר קשר חברתי דרך רשתות. הם פונים לפייסבוק, שם הם יוכלו להתאמן או להציג את עצמם למגע חברתי ראשוני, בלי החוויה של הבושה, הגמגום והקושי במגע אמיתי. על פניו - זה נשמע הגיוני, אבל אנחנו רואים בעשור האחרון מחקרים המעידים על ההפך. פייסבוק מכריח אנשים לא להיות כנים. אם יש לך חרדה חברתית, ואת כותבת על הבעיה שלך, התגובות יכולות להיות נוראיות. לא בהכרח בוטות, אבל חוסר קבלה שיכול להחמיר את תחושת הדחייה.

"הבון טון של פייסבוק זה להעביר רק את החלקים החיוביים, לכאורה, בחוויה. כולם מושלמים ויפים, מחייכים בשמש. ולכן, אנשים צעירים עם בעיה מסוימת, שמנסים לתרגל מגע דרך רשתות חברתיות, נוחלים כישלונות נוראיים. כשאנחנו חוקרים את הבדידות אצלם, היא לא דומה למה שהיה לפני דור או שניים. זו בדידות בתוך עולם דיגיטלי מאוד מנוכר".

רשתות חברתיות, במהותן, אמורות להיות 'נוגדן בדידות'.

"לטכנולוגיה השפעה קטלנית על המגע החברתי. אנו מבלים פחות ופחות זמן במגע אנושי ישיר, והמחקר מראה שפייסבוק לא מצליחה להחליף שיחה בארבע עיניים. אין לי ספק שפייסבוק מחזקת את תחושת הבדידות, כי מצד אחד היא משדרת עולם שקרי ומושלם, ומצד שני אין לה יכולת לתת מענה לקשרים עמוקים שבונים יחסים. יש משהו במוח האנושי שמגיב לנגיעה ולקשר אמיתי שאנחנו מנסים לייצר באופן כל כך נואש, כאל נוגדן בדידות. בפייסבוק זה לא קורה. זה שיש לך המון לייקים לא דומה לאישה אחת שתבוא ותחבק אותך".

לתחזק מערכת יחסים זה משהו שדורש משאבים מאוד גדולים.

"המחיר של תחזוק מערכות יחסית הוא מחיר שאנחנו כמעט כפויים לו. מעט מאוד אנשים לא נמצאים במקום הזה של להשקיע הרבה מאוד בתחזוק של מערכת מונעת בדידות. הבדידות מביאה איתה לא רק תמותה בשיעורים גבוהים או סרטן ואלצהיימר; היא מביאה איתה שורה של מחלות גופניות ונפשיות.

"לפעמים אני מסתכל בספרות על העוצמה שיש להשפעה של הבדידות על חיי הנפש והגוף, ואני אומר: 'זה לא יכול להיות, החוקרים טעו, זה סדרי גודל שאנחנו לא רגילים לראות במחקר ביולוגי חברתי'. במחקר פסיכוסוציאלי אנחנו לא רואים סדרי גודל כאלה. אנשים בדיכאון אמנם נמצאים בסיכון למחלת לב או סרטן, אבל אנחנו יודעים שהסיכון לחלות באותן מחלות גבוה יותר בקרב אנשים החשים בדידות. עוצמת הנזק של הבדידות היא משמעותית כמעט יותר מכל משתנה שאנחנו יכולים לחקור או למדוד ברפואה".

 מתוך הסדרה 'ככה זה' של YES / צילום: אדיר ורד

הטכנולוגיה מפרקת אותנו

המעבדה שבה חוקר פרופ' ברק מקיימת קשר עם תלמידי בית ספר לעיצוב, המנסים לייצר בבתי קפה ומסעדות 'שולחן משותף' עבור הסטודנטים. מטרת המיזם היא לייצר מגע חברתי עבור הדור האבוד בין האפליקציות, שאיבד במידה רבה את יכולת התקשורת הבינאישית.

שיעורי הבדידות מזנקים לשיאים.

"זו מגפה. הסיבות לכך רבות: הטלפון הסלולרי, החיים הווירטואליים, מכניזמים חברתיים בסיסיים מתפרקים בשל התפתחות הטכנולוגיה.

"חוסר יציבות בשנים הראשונות לחיים הוא הגורם המרכזי לבדידות. המהפך במבנה המשפחה המסורתי פירק את עקרונות הסדר החברתי ששמר על המין האנושי לאורך שנות קיומו. ומשהו הלך לאיבוד במרחק של דור. משהו שהיה ברור ומובן כהורות, כתא משפחתי, התפרק. בממוצע, רק 23% מהילדים עד גיל 15 חיים עם האב והאם הביולוגיים יחד, ועוברים בממוצע 8 כתובות. כלומר, הילדים האלו חיים בתוך עולם כל כך מבולגן, שאין בו ביטחון. אולי בעתיד נצליח לייצר שינוי חברתי שישמר את היתרונות של היותנו יצורים חברתיים. כעת אנחנו בשלב ההתפרקות החוקים ששמרו עלינו כמין אנושי, והמחיר הוא מוות מבדידות".

לשעות העבודה הרבות של ההורים יש השפעה על כך?

"זו פיקציה. מחקרים מראים שמאז סוף שנות ה-80, האדם המערבי עובד בממוצע פחות מאשר בשנים קודמות, אבל בשל התוהו ובוהו בחיי כולנו, אנחנו מגדלים דור של ילדים שלחלוטין מנותק מהמרקם הכי בסיסי שמלמד את האלף בית של מניעת בדידות. תוסיפי לזה את החוויה הדיגיטלית, שמרחיקה אותם מניסיון חברתי, ואת נשארת עם עתיד לא ורוד".

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?

"אולי בעידן המלאכותי הזה צריך שיהיו בחיינו אנשים שמוכשרים להיות 'חבר מקצועי'. ביפן מנסים את אותו דבר בדיוק עם רובוטים. מלמדים את הרובוט לזהות את משמעות המילים ומצב הרוח שלך לפי הטון, ומכשירים אותו להיות חבר שלך".

למגע האנושי יכול להיות תחליף?

"אין לי ספק שאין תחליף. כשמודדים מה קורה במהלך החיים מהלידה ועד הזקנה, מגלים שהדבר המרכזי שהולך ויורד זה עניין המגע. אף אחד לא נוגע באנשים זקנים. ב-24 שעות, את חווה המון מגע. שוב אזכיר את יפן - כי הם באמת עושים דברים מוזרים, אבל גם מופלאים; יש להם שירות שמציע מישהו שיחבק אותך בתשלום, כמו שמביאים פיצה הביתה. אין בזה שום דבר מיני, והכי פופולרי זה נשים בנות 05-06 שבאות, נותנות חיבוק והולכות. כשאנחנו בודקים את מוחם של האנשים המבוגרים בזמן חיבוק, אנחנו רואים שזה לא שונה באופן דרמטי ממה שקורה במוח של הילדים שלך כשאת מחבקת אותם".

לוסי בשמים עם יהלומים

מה הבדידות גורמת למוח?

"אלצהיימר. אנשים בודדים ישלמו את המחיר. בדידות, יותר מדיכאון, דוחפת לאובדנות. לאחרונה מתחילים גם להבין שהבדידות פוגעת ביכולת היצירתית של המוח. אנחנו רואים, למשל, שחומרים מקבוצות ההלוצינוגנים כמו פטריות הזיה, אל.אס.די וקטמין, מפיגים בדידות באופן דרמטי. את לוקחת אנשים שיש להם פחד חברתי, נותנת להם קטמין, והם מסוגלים לחזור לעבודה, לחזור לאכול בחברה ולדבר מול קהל".

על מה החומר הזה משפיע?

"על היכולת לייצר, גם בחוויה הפנימית, הקשרים בין מילים, מחשבות ומתמטיקה. כלומר - הקשרים חדשים בין דברים המבטאים משהו יצירתי, שלא היה קיים קודם לכן. רואים היום איך קטמין פותח עולם שונה במוח. צריך לתת אותו דרך הווריד ובהשגחה רפואית צמודה. אנחנו רואים במחקרים של דוויד נאט מאנגליה שפטריות הזיה משנות את מהלך החיים של אנשים צעירים דיכאוניים מאוד ופוסט טראומתיים. צריך לקחת את זה באופן מבוקר ובתוך מסגרת כוללנית של טיפול, אבל יש משהו בחוויה הזאת שמשאיר סימן ארוך טווח ומאפשר רה-אינטגרציה למגע אנושי. אולי ההיפים של שנות ה-60 לא כל כך טעו".

האם זה פתרון לתחושת הבדידות שלנו?

"לא מדובר בלגליזציה פופוליסטית של סמים, אלא בקבוצות של חוקרים שמסתכלים מאוד בזהירות ובודקים איך אפשר לשנות את החוויה האנושית בעזרת חומרים שהרפואה, מסיבות פוליטיות, דחתה משנות ה-60 ורשמה כחומרים מסוכנים. רק היום מתחילים להוציא אותם מהארון, מתבוננים בהם ואומרים 'אולי טעינו'. אנחנו הפסדנו 50 שנה של מחקר! אלו חומרים שההשפעה שלהם על המוח עצומה, ואני מקווה שכולנו נהנה מההבנה שהיא תספק לנו על המוח בעתיד".

מה ההבדל המוחי בין אנשים שצריכים חברה כל הזמן, לכאלה שבוחרים להיות לבד ומסופקים מזה?

"פרופ' פול גלו - גדול חוקרי החרדה החברתית בעולם , איתר את הקולטן האחראי לתחושת חרדה אצל פרטים שאינם מסוגלים להיות בחברה. זהו קולטן במערכת ה-NMDA, שפעולתו מתווכת על ידי תת-קולטן מיוחד של סרוטונין. גלו זיהה שחומר הקטמין פועל במוח להקטנת סימני הכאב שנגרמים בעקבות דחייה חברתית. מתן של קטמין הביא לריפוי מחרדה חברתית, ובמחקריו גלו הצליח להחזיר עשרות אנשים בודדים לזוגיות ולקשרים חברתיים".

אותם אזורים מוחיים חווים מערכות יחסים כמתסכלות או כמספקות. בהתאם לכך, לא מספר מערכות היחסים שלנו קובע את הרגשת הבדידות וההתקשרות החברתית, אלא איכות היחסים. לא תמיד היות הפרט לבד מתפרשת במוח כחוויית בדידות, וניסיונות לאפיין מרכיבי אישיות כמנבאים בדידות, נכשלים במבחן המדע. אמנם יש אנשים אינטרוברטים, אך הם לא בודדים, גם אם ביום יום הם ללא מגע חברתי או בין-אישי רב.

המנבא הראשי לחוויית הבדידות היא הדחייה החברתית. במחקרים המשתמשים בהדמיה מוחית מסוג fMRI , שבהם מייצרים בתנאי מעבדה משחק רב משתתפים וגורמים לפרט לחוש דחוי, נמצא שהדחייה מפעילה במוחנו את מערכת הכאב. כן, כן, כאב פיזי ודחייה חברתית מפעילים במוח אותו גירוי. ניתן להגיד כי אין אנשים שמסופקים מבדידות. יש אנשים שמגע אנושי כל כך כואב להם, עד שהם בוחרים להימנע ממגע כזה.

"הקושי העיקרי בהבנת הביולוגיה של הבדידות, ובפרט הנוירוכימיה והנוירופיזיולוגיה, נובע מהיעדר מודל רלוונטי מן החי. קשה להעריך מתי חיה חשה בדידות. לרוב, המחקר ישתמש בחיות הנוהגות לחיות בקבוצות, בעדרים, ויחקור השפעת הרחקה מהעדר על החיה. מחקרים כאלה, בחיות ובקרב אנשים בודדים, מראים תהליך ברור של התפרקות מעגל השינה - עירנות, התגברות תהליכי דלקת, ולבסוף כישלון המערכת החיסונית".

"לטכנולוגיה השפעה קטלנית על המגע החברתי"

"הדבר המרכזי שהולך ופוחת עם השנים הוא המגע - אף אחד לא נוגע באנשים זקנים. ביפן יש שירות שמאפשר לך לשכור מישהו שיחבק אותך, כמו שמביאים פיצה הביתה. אין בזה שום דבר מיני, והכי פופולרי זה נשים בנות 60 שבאות, נותנות חיבוק והולכות. כשאנחנו בודקים את מוחם של האנשים המבוגרים בזמן חיבוק, אנחנו רואים שזה לא שונה באופן דרמטי ממה שקורה במוח של הילדים שלך כשאת מחבקת אותם"

"יש משהו במוח האנושי שמגיב לנוגדי בדידות, נגיעה למשל, כמו לקשר אמיתי שאנחנו מנסים לייצר באופן כל כך נואש. בפייסבוק זה לא קורה. זה שיש לך המון לייקים בפייסבוק לא דומה לאישה אחת שתבוא לחבק אותך"

"אולי בעידן המלאכותי הזה צריך שיהיו בחיינו אנשים שמוכשרים להיות 'חבר מקצועי'. ביפן מלמדים רובוטים לזהות את מצב הרוח לפי הטון, ומכשירים אותם להיות חברים שלך"