"ב-2010 הבנו שלקנאביס יש פוטנציאל קליני משמעותי"

הפורטפוליו של ד"ר דדי סגל, יו"ר ומנכ"ל פנאקסיה תעשיות פרמצבטיות • "בשנתיים האחרונות יש התקדמות בארץ בכל מה שקשור לרישוי (קנאביס), אבל הפסקנו לחכות לרישיון יצוא והתחלנו להקים אופרציה בארה"ב"

ד"ר דדי סגל / צילום: ענבל מרמרי
ד"ר דדי סגל / צילום: ענבל מרמרי

אני: סקרן, סומך על אנשים ובעיקר על השותפים שלי והכי חשוב - איש משפחה.

משפחה: הצד של אמא בא מרומניה. סבתא נשלחה למחנה ריכוז ובאחת האקציות, כשהייתה בת 13, ניגשה לקאפו, שהיה שכן שלהם, ושאלה אם הוא זוכר אותה, ובכך הצילה את חייה. כשהועלו לרכבת משא, סבתא-רבא, שהייתה אישה אסרטיבית, אמרה לבעלה, "אני קופצת עם הילדים, אם אתה רוצה, תבוא" - ושניהם קפצו לתוך בוץ טובעני והסתתרו בו בלילה, עד שמישהו מעיירה סמוכה אסף אותם והכניס אותם למחסן עם הרבה אנשים שהסתתרו שם. סבא קיבל טיפוס ונפטר. בסוף המלחמה הם חזרו לכפר שלהם ברומניה, סבתא פגשה את סבא, הם התחתנו והולידו את אמא. הם עלו לארץ כשמלאו לאמא תשע, נשלחו למעברה בטבריה ולבסוף התיישבו בבת ים. סבא היה מנהל חשבונות וסבתא תופרת. מצד אבא, הסבים הגדולים שלי הגיעו לארץ בשנות ה-20 מפולין ומאוקראינה. סבא וסבתא נפגשו בהגנה.

הורים: אמא ואבא נפגשו בבית הספר בבת ים, מגיל 16 הם יחד. אמא למדה רוקחות ואבא עבד עם סבא בחנות של אתא ולמד הנדסה, תעשייה וניהול.

בית מרקחת 1: באיזשהו שלב החליטו לעשות צעד ולפתוח בית מרקחת ביפו, לקחו הלוואות והשקיעו בתודעת שירות, מה שהפך אותו להצלחה גדולה ולמרכז החיים של המשפחה.

ילדות: חולון, שיטוט בדיונות החול שסביבה וקצת בשמו"ץ (השומר הצעיר). הייתי הרבה עם הסבתות, שהתחרו ביניהן מי תאכיל אותי טוב יותר, מה שהפך אותי ל"תינוק מישלן". בכיתה ז' עשיתי דיאטה בשומרי משקל והצלחתי.

שירות צבאי: עברתי גיבוש טיס ובדרך חזרה הביתה, אולי בגלל הלחץ שהופעל עליי בבית להמשיך את דרכם של ההורים, החלטתי לוותר וללכת לעתודה ברוקחות בירושלים. עשיתי גם תואר שני במינהל עסקים בתל-אביב ותואר שני בביואינפורמטיקה, עם התמחות בכימיה חישובית.

טרי אוף לייף: תוך כדי השירות כבר הקמתי עם יגאל ליאפיס ודני רוזנבאום את טרי אוף לייף, חברה שזיהתה יכולת לעשות טוויסט רגולטורי למוצרים ולהפוך אותם לאביזר רפואי או לתוסף תזונה במקום תרופה. כשהחברה התחילה להתאזן, הלכתי ללימודי דוקטורט, שם הכרתי את ד"ר ערן גולדברג וד"ר ליאת גולדשייד זמירי, שאיתם הקמתי את לומינרה.

לומינרה: התחלנו כמפעל תמרוקים ואביזרים רפואיים, בכוונה לייצא מוצרים לטרי אוף לייף, ותוך כדי הבנו שאנחנו יכולים לייצר זריקה למילוי קמטים, וכך נולד ה"קריסטליס". בהמשך הוצאנו זריקות של חומצה היאלורונית עם חומר מאלחש, וזריקה שמשלבת את שני סוגי הזריקות, נוסחה כימית ייחודית שהוצאנו עליה פטנט. ליאת, שבאה עם דוקטורט ובלי רקע ניהולי, מנהלת את החברה בהצלחה גדולה.

בית מרקחת 2: העסק של ההורים גדל לעשרה סניפים בזכיינות. כשהריטייל הפך לקשה, הם השכירו חלק מהסניפים לניו-פארם, אחר-כך לסופר-פארם וכשמסרו את הסניף המיתולוגי ביפו, הם בנו את עצמם מחדש והקימו מעבדה להכנות רוקחיות, שהמריאה מהר מאוד. התגייסתי לעזור להם למחשב את העסק, כתבתי עבורו את קוד התוכנה ואמא ניהלה את העסק עד לפני שנה וחצי, בגיל 67, כשעשתה אקזיט.

פנינה: אשתי, מנהלת כספים בקרן גידור, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. נפגשנו דרך האינטרנט, כשהייתי בן 35 וההורים שלי היו מיואשים ממני לגמרי. יש לנו שני ילדים ואנחנו גרים במרכז תל-אביב.

קנאביס: ב-2010 הבנו שלקנאביס יש פוטנציאל קליני משמעותי. רצינו להפיק ממנו תרופה כמו כל תרופה אחרת, ונתקלנו בהתנגדות מכל עבר. בשנתיים האחרונות יש התקדמות בארץ בכל מה שקשור לרישוי, אבל הפסקנו לחכות לרישיון יצוא, והתחלנו להקים אופרציה בארצות-הברית, תחת השם פנאקסיה.

פנאקסיה: הקמתי את החברה עם עו"ד אסי רוטברט, גיא שמואל, וד"ר ערן גולדברג. אנחנו ממצים מהצמח את כל מה שאפשר וידוע, כי הוא עדיין לא נחקר עד הסוף. את המפעל הראשון בחו"ל הקמנו בניו-מקסיקו, ויש לנו מפעלים נוספים ברחבי ארה"ב, קנדה ובדרום אפריקה וכן המפעל שלנו בלוד, שבו אנחנו מייצרים עבור התרופות את כל מה שאינו קנאביס, מה שנקרא המעטפת.

פנאי: הרבה עם הילדים. עד שהם הגיעו בניתי רהיטים, בישלתי, ושחיתי.

תפיסת עתיד: להמשיך לעשות, לייצר ולפתח.