"חוטים נסתרים" שווה צפייה ולא רק בגלל דיי לואיס

"חוטים נסתרים" המועמד לאוסקר, הוא אחד הסרטים המכשפים והמרהיבים ביותר של השנה ■ ביקורת

מתוך "חוטים נסתרים" / צילום: באדיבות אלקו מדיה דיסטרביושן
מתוך "חוטים נסתרים" / צילום: באדיבות אלקו מדיה דיסטרביושן

על אף שלא היו הפתעות גדולות מדי בהכרזת המועמדים לאוסקר שהתקיימה בשבוע שעבר, אפשר לומר ש"חוטים נסתרים" תפס אותנו לא מוכנים. סרטו של פול תומאס אנדרסון ("לילות בוגי", "המאסטר", "מגנוליה"), שיוצא השבוע לבתי הקולנוע, צבר לעצמו מומנטום מתחת לרדאר בשקט וסובלנות, והצליח לקבל שש מועמדויות לטקס היוקרתי, כולל לפרסי הסרט והבימוי. אבל האמת היא ש"חוטים נסתרים" עשה כותרות אפילו לפני שיצא. זאת מכיוון שלאחר שהסתיימו הצילומים, הכריז השחקן הראשי דניאל דיי לואיס, כי זהו סרטו האחרון. עם שלושה פרסי אוסקר ("כף רגלי השמאלית", "לינקולן" ו"זה ייגמר בדם", גם אותו ביים אנדרסון) ועוד תפקידים בלתי נשכחים ב"כנופיות ניו יורק", "בשם האב" ו"עידן התמימות" אם למנות קומץ, דיי לואיס המופלא הוא אחד השחקנים הגדולים ביותר אי פעם, והכרזתו התקבלה בתדהמה.

פרט הטריוויה הזה לבדו הופך את "חוטים נסתרים" לשווה צפייה, אבל משמח לגלות שדיי לואיס הוא ממש לא הסיבה היחידה לראות את יצירתו של אנדרסון. מדובר באחד הסרטים המכשפים והמרהיבים ביותר של השנה, שמעבר לחוויה המיידית והמסקרנת שהוא מעניק, בצפייה השנייה והשלישית יתגלה סרט אחר לגמרי. אנדרסון הלך לכיוון שונה מסרטיו הקודמים, ויצר סרט איטי מאוד, כזה שמבקש מהצופים אורך רוח וקריאה בין השורות. כדי למשוך אותנו פנימה, הוא השתמש במוזיקה מדהימה של איש רדיוהד ג'וני גרינווד, בצילום שמצדיק את המסך הגדול ביותר שתוכלו למצוא, ועיצוב תלבושות שבוודאי יזכה את המעצב באוסקר.

דיי לואיס מגלם את ריינולדס וודקוק, מעצב שמלות מהולל ורווק מושבע באנגליה של שנות החמישים, שאת חייו מנהלת אחותו הקטנה (לזלי מאנוויל בהופעה נפלאה). באחת מגיחותיו לבית הכפר שלו הוא פוגש אישה צעירה בשם אלמה (ויקי קריפס, התגלית מלוקסמבורג), נסחף אחריה, ומכניס אותה אל תוך עולמו. הרומן ומשחקי הכוחות ביניהם הם עיקר הסרט, כאשר בכל רגע המאזן משתנה, וקשה להחליט מי הדומיננטי ומי שולט במצב. בהקשר הזה נמצאת אולי חולשתו היחידה של הסרט, כי בזמן שאנדרסון העניק לדמות של ריינולדס היסטוריה ואפיונים רבים, דמותה של אלמה נזנחת באופן יחסי. אנחנו לא יודעים עליה דבר והיא מוצגת לנו אך ורק דרך מערכת היחסים שלה עם הגבר בסרט. אומנם לא מדובר בדמות כנועה או שטוחה, אבל נדמה שאנדרסון הכיר ואהב יותר את הגבר בסיפור הרבה מאשר את העזר כנגדו.

הסיבה היא, ולא קשה לקרוא בין השורות, היא שהסיפור על יוצר גאון מוקף נשים, שלא מתמודד עם שום שינוי שיערער על הסדר הקיים, הוא בעצם הסיפור של אנדרסון הבמאי. למרבה המזל, מה שהיה יכול להיות עוד יצירה זחוחה של אמן שמלטף את עצמו, הופך בידיים של אנדרסון לחקירת דמויות מרתקת שגורמת לצחוק ובכי ברגעים הכי פחות צפויים.