הבריחה מהמרכז

אופוזיציה היא מקום טוב לרדיקלים. היא מעניקה להם הזדמנות לחטוף מפלגות, וזה רע לדמוקרטיה

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב

בחצות הלילה של יום שישי, 19 בינואר, נגמר הכסף לממשלת ארצות-הברית. במשך 69 שעות, לפחות להלכה, המנעולים על דלתות הממשלה היו מוברחים. הרוב המכריע של האזרחים כלל לא הבחינו. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אילו התארך. המחלוקת ביסוד הסגירה לא יושבה. היא עלולה לחזור ולהתגלע בעוד שבועיים.

החיזיון היה מביש ומביך. נקל לשער מה אמרו זה לזה האוליגרכים של סין, המוציאים הון-תועפות כדי ללמד את העולם החיצון להעריך את יתרונות שיטתם על פני מה שהם חושבים לעקרותה של הדמוקרטיה המערבית.

איך קורה דבר כזה? בהיעדר תקציב מסודר, הממשלה הפדרלית תלויה בסדרה של הקצאות זמניות. זו נוסחה איומה ונוראה לניהול ארץ של 350 מיליון בני אדם, אבל זה מה שיש. חרב תלויה תדירות על צווארה של הממשלה. כשמפלגתו של הנשיא נמצאת באופוזיציה, החרב הזו סמוכה מאוד אל הגרוגרת, וגם נחתה שם פעמיים מאז 1995. אבל היא מאיימת לנחות שם אפילו כאשר למפלגתו של הנשיא יש רוב.

איך זה ייתכן? זו תוצאה של הנחת יסוד בת 230 שנה: האסיפה המחוקקת של ארצות-הברית לא נועדה לחוקק במהירות. מנסחי החוקה יצרו קונגרס עם שני בתים, כדי לחייב יריבים פוליטיים להתפשר. הבית התחתון, בית הנבחרים, נועד להיבחר בבחירות ישירות, אחת לשנתיים, יחסית לגודל האוכלוסייה בכל מדינה של ארצות-הברית. חברי הבית העליון, הסנאט, נועדו להיבחר אחת לשש שנים, על-פי מפתח שרירותי של שניים לכל מדינה, תהיה קטנה או גדולה כאשר תהיה.

הבית התחתון נועד לייצג במישרים את רצון העם. הבית העליון נועד לצנן את הבית התחתון. הרפובליקה האמריקאית לא התכוונה להיות דמוקרטית במובן הקלאסי של כיכר השוק באתונה. היא שיוותה לנגד עיניה את הרפובליקה הרומית, תערובת של דמוקרטיה ושל אריסטוקרטיה.

אפשר אולי להגיד, כי בשעה שהבית התחתון נעשה חממה טבעית למהומה ולמחלוקת, הבית העליון הופקד על יצירת הסכמה לאומית רחבה. בשעה שהבית התחתון מכריע הכול באמצעות רוב פשוט, הבית העליון זקוק לעיתים קרובות לרוב מיוחס - וממילא גם למיעוט נועד תפקיד.

קיטוב פוליטי לתיאבון

זה עבד הרבה מאוד שנים. זה חורק עכשיו במידה מסוכנת. לפני 35 שנה, רבים מן הדמוקרטים בקונגרס יכלו לתמוך ברפורמות המס של רונלד רייגן, יריבם הפוליטי המר והמסוכן, מבלי שהרדיקלים במפלגתם יתבעו מיד את ראשיהם. בחודש שעבר לא העז אפילו דמוקרט אחד להצביע לטובת רפורמת המס של דונלד טראמפ. הכלי הפרלמנטרי, שנוצר כדי להניב התקרבות, שיתוף פעולה והסכמה רחבה, הפך לאמצעי של שיבוש ושל הכשלה. מיעוט אינו מסכין למעמדו, ומסגל התנהגות אגרסיבית, היאה לדמוקרטיות לא-בוגרות.

קיטוב פוליטי לתיאבון החליף את הפרגמטיות. גישה, שתוארה פעם "דו-מפלגתית", פינתה את מקומה לעריצותה של מפלגה יחידה. זה קרה משני עברי המתחם. הרפובליקאים חטאו בזה במשך 12 שנה של בכורתם בקונגרס (2007-1995).

הדמוקרטים חטאו בזה בארבע השנים הבאות, בייחוד כאשר ניצלו רוב נדיר של 60 מושבים בסנאט, כדי לחוקק רפורמה רדיקלית של שירותי הבריאות, שרוב האמריקאים התנגדו לה. יהירותם וחירשותם המיטו עליהם תבוסה בבחירות לבית התחתון ב-2010, ולבית העליון ב-2014.

המטוטלת מיטלטלת

עניין טבעי הוא שחילופי שלטון יניעו את המטוטלת ימינה או שמאלה. אבל תנועת המטוטלת ב-2009, כאשר ברק אובמה ירש את ג'ורג' בוש הבן, וב-2017, כאשר טראמפ ירש את אובמה, הייתה הרבה יותר רדיקלית מן הנורמה שהתגבשה במרוצת השנים. מהירות התנועה מניבה ניכור, תסכול ותאוות-נקם אצל המובסים.

השבתת הממשל הפדרלית הסתיימה במפח נפש ניכר לדמוקרטים. עכשיו נראה כי הם שגו כאשר סירבו להרשות עוד הקצאה זמנית. רושם השלומיאליות של מנהיגיהם כבר מחזק את ידיהם של קיצונים בתוך המפלגה הדמוקרטית. הם מדברים בגלוי על יוזמה להביס מועמדים מתונים בבחירות המקדימות של המפלגה. יתר על כן, הם מדברים על שינוי כללי ההצבעה בבחירות המקדימות לנשיאות, כדי לאפשר לרדיקל להיבחר למועמד המפלגה.

יש הקבלה מדאיגה בין מה שמתחיל להתרחש, אולי, אצל הדמוקרטים, ובין מה שמתרחש זה זמן מה אצל הרפובליקאים, עוד לפני טראמפ, אבל ביתר שאת מאז עלייתו. הביקורת, הסבירה כשלעצמה, על היעדר דמיון והעזה במערכת הפוליטית, מעניקה עכשיו תנופה להריסת המרכז הפוליטי. חולשת המרכז עומדת לאפשר, או לעודד, תנועות מטוטלת שעוצמתן תגבר ותלך מסיבוב בחירות אחד למשנהו, לרעת ההמשכיות והיציבות.

שמאלה, שמאלה

רדיקליזציה של מפלגות בזמן נדודיהן בישימון האופוזיציה כמובן אינה חדשה. אופוזיציה היא מקום טבעי בשביל רדיקלים, שיש להם דרגה הרבה יותר גדולה של מחויבות ושל מוטיבציה. פוטנציאל מסוכן נובע ממצב העניינים הזה, מפני שרדיקלים עלולים לחטוף מפלגות, ולא להחזיר אותן.

כדבר הזה מתרחש עכשיו במפלגת הלייבור הבריטית, בשנה השמינית של גלותה באופוזיציה. המפלגה משמאילה בקצב גובר. מתנהל טיהור של הנהגתה מיסודות מתונים. נעשה בה ניסיון לשנות את כללי הבחירה של מועמדים לפרלמנט, כדי להיפטר ממתונים ומפרגמטיסטים. בניגוד למהלכים כאלה בעבר, הפעם הסקרים מאירים פנים ללייבור. אילו נערכו הבחירות בבריטניה כיום, המפלגה הייתה מנצחת. היא עומדת להעניק לבריטניה את הממשלה השמאלית ביותר, האנטי-קפיטליסטית ביותר, האנטי-מערבית ביותר בתולדותיה.

סימן רע הוא לדמוקרטיה, ששמאל רדיקלי וימין רדיקלי צוברים השפעה כה רבה באותו הזמן עצמו. זה לא קרה מאז אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20. אז נשמט הבסיס החיוני להידברות ולפיוס, והדמוקרטיה המערבית הועמדה בסכנת קיום.