תסמונת נפוליאון

בנג'מין דיזראלי, שסיפק לנו אוצר בלום של חיוויים כמעט על כל עניין העולה על הדעת, עסק די הרבה בהשוואת הנעורים עם הזיקנה, בייחוד לאחר שהזדקן. "הנעורים הם טעות", הוא אמר; "בגרות היא מאבק, זיקנה היא חרטה". אבל דיזראלי גם אמר כי "כמעט כל מה שיש בו גד לה הוא מעשה ידיהם של הצעירים".

את החיווי הזה אפשר לייחס כמובן לנוסטלגיה העמומה של איש זקן, משהו ממין תלונתו של ג'ורג' ברנרד שו, ש"הנעורים מתבזבזים על הצעירים".

דיזראלי נולד ב-1804. זה היה תאריך כמעט מושלם לצורך פיתוח פרספקטיבות. ילדותו המוקדמת עמדה בסימן נפוליאון, האיש שהשליך לכל הרוחות את נוסחות ההתקדמות של המשטר הישן. הוא אומנם אהב נסיכים ורוזנים, וחילק תוארי אצולה מכל הבא ליד - אבל לא היפלה בין מקבליהם. אחת הייתה לו אם האציל היה בנו של איכר נבער, או נכדו של פילוסוף.

נפוליאון נעשה שליט צרפת בגיל 30, בהפיכה צבאית. היא הייתה הראשונה מסוגה בעידן המודרני - והיא הייתה הראשונה מני רבות. הפיכות צבאיות יהפכו יום אחד לאמצעי הפופולרי ביותר לחילופי שלטון. ב-1799 לא היה אפשר להעלות על הדעת קיצור דרך יותר אפקטיבי. נפוליאון הזריק נסיוב של דינמיות נעורים אל עורקיה של צרפת, או בעצם מנת-יתר. העולם כולו היה זקוק ל-15 שנה כדי לצאת מן הטריפ המוטרף ביותר בדברי ימי האדם.

איך לא לחזור על הטריפ הייתה המשימה העיקרית של היחסים הבין-לאומיים מני אז. בנג'מין דיזראלי הגיע אל פרקו, כאשר המעצמות הריאקציוניות של אירופה קשרו קשר נגד הדינמיות. הן קראו לקשר "הברית הקדושה", וחשבו שיוכלו לחזור ולכונן את הסטטוס-קוו-אנטה, זה שקדם לטריפ. לשווא. 30 שנה אחר-כך התחדשה העווית המהפכנית.

דיזראלי היה אחד הראשונים שהקדימו להבין את הקשר בין רפורמה ובין מניעת הטריפ. ב-1867, בהיותו המשנה לראש הממשלה, והמנהיג בפועל של המפלגה השמרנית, הוא ניצח על תהליך החקיקה שהניב הרחבה דרמטית של זכות הבחירה בין גברים בבריטניה. זה היה ציון דרך בתולדות הדמוקרטיה המערבית. משימת הרפורמה הייתה ייתורה של מהפכה אלימה. יעברו 60 שנה ויותר לפני שהרפורמה של דיזראלי תתרחב ותכלול את כל האזרחים, גברים ונשים. אבל 1867 הייתה צעד ענקי ומזהיר.

דיזראלי היה בן 63 כאשר הנהיג את הרפורמה, נגד הציפיות הטבעיות והשכל הישר. לפני 150 שנה, 63 היה גיל די מתקדם. תוחלת החיים הממוצעת של גברים בבריטניה בזמן ההוא עמדה על 44 שנה.

"דיזי" המזדקן שינה את מהלך ההיסטוריה, והגיע אל שיאו כראש הממשלה בהיותו בן 73. גם אם ניסיונות נעוריו העניקו לו את הדחיפה, אל השיא הוא הגיע בזיקנה מופלגת. מה שמעורר את השאלה אם אומנם יש קשר בין נעורים לדינמיות.

בין רוסיה לסין

מן המפורסמות שברית-המועצות התחילה את שקיעתה בשנות ה-70 של המאה שעברה, בהכוונתה של הנהגה מזדקנת, אשר איבדה את הקשר עם המציאות. השנים ההן ידועות כ"שנות הקפיאה על השמרים" (סטגנציה). הגיל הממוצע של חברי הצמרת הקומוניסטית היה 70. לחובת ה"גרונטוקרטיה", או "שלטון הזקנים", נזקפה התמוטטותה של המדינה הסובייטית. היא הייתה ניצלת, כנראה, אילו עלתה על נתיב של רפורמות רדיקליות מבעוד מועד. "הזקנים" לא היו מסוגלים לחולל את הרפורמות, מפני שהיו זקנים.

אבל ההיגיון הזה כלל אינו מובן מאליו. באותו הזמן עצמו התבססה הנהגה בסין הקומוניסטית, שממוצע הגיל שלה היה גבוה אפילו מזה של ברית-המועצות. כל חבריה נולדו בעשר השנים הראשונות של המאה ה-20. ב-1990, צעיר החברים היה בן 81. אף על פי כן היא הובילה את סין אל רפורמות כלכליות ענקיות-ממדים, ששינו את פניה לבלי היכר, ושינו את מהלך ההיסטוריה העולמית.

דווקא בני דור הביניים בסין ניסו להאט את הקצב. המערכה הוכרעה לטובת הרפורמות בזכות המנהיג העליון דאנג שאופינג. דאנג היה אז בן 90 ויותר, וחירש כמעט לחלוטין. גילו היה לו לרועץ במובן הרפואי, אבל כלל לא במובן המנטלי.

הביולוגיה של הפוליטיקה הסינית השתנתה מאז. מנהיג סין הנוכחי הוא בן 64, צעיר בקני מידה היסטוריים. לא במקרה, הוא שם קץ לחיפוש רב השנים אחר הסכמה רחבה. אגרופו חוזר וחובט בשולחן, בין השאר באמצעות גל משפטים, תקופות מאסר ארוכות ועונשי מוות. סין שוב זקוקה לתיקוני דרך מסיביים. האם האיש הצעיר יחסית ייטיב לחולל אותה?

ההיגיון של העולם העתיק

נסיבות מהפכניות מאפשרות לצעירים בהרבה מן הממוצע להיקלע לעמדות הנהגה. בימי ישראל הראשונים זה היה ניכר במיוחד בצבא. יגאל ידין נעשה הרמטכ"ל בפועל בגיל 31, עם פוטנציאל נפוליאוני, שלא הרפה ממנו עד שנכנס אל הפוליטיקה 25 שנה אח- כך ונכווה קשה. מרדכי מקלף ירש את ידין כרמטכ"ל בגיל 32, ודיין ירש את מקלף בגיל 38.

אפלטון האמין ש"השלטון נועד לזקן, והציות נועד לצעיר". ההיגיון הזה היה נחלת הרפובליקות של העולם העתיק. את ספרטה למשל ניהלה "מועצת הזקנים", שכל אחד מ-30 חבריה היה צריך להיות בן 60 לפחות. ברומא נועד תפקיד מרכזי לסנאט, שהיה במקור מועצת זקנים, מורשת של חברה שבטית עתיקה.

משטרים מלוכניים, ולימים קיסריים, הם שאפשרו לכוכבים צעירים לדרוך, לפתח תיאבון מהפכני, ולכונן אימפריות. היו די נפוליאונים בהיסטוריה כדי שכולנו ניכסף אל בני דמותו של דיזראלי. לרוע המזל, ערגת נפוליאון מקננת בגוף הפוליטיקה שלנו כמעט בכל ארץ ובכל תרבות.