52% מבעלי המוגבלות החמורה אינם עובדים - פי 3 מהממוצע

לפי דוח חדש של הנציבות לשוויון זכויות בעלי מוגבלויות, בישראל חיים כ-1.4 מיליון איש בעלי מוגבלות, ויותר מרבע מהם אינם מצליחים לכסות את הוצאותיהם החודשיות ■ כמחצית מבעלי המוגבלות שעובדים מעריכים באפס או קרוב לאפס את סיכוייהם למצוא עבודה אחרת

דורית חן  / צילום: איל יצהר
דורית חן / צילום: איל יצהר

בעלי המוגבלויות בישראל משכילים פחות מיתר האוכלוסייה, מועסקים פחות ומשתכרים פחות - מצבם הכלכלי רעוע יותר והם פונים יותר מבעבר לקבל עזרה מהמדינה. כך עולה מדוח חדש שפרסמה אתמול (א') - שהוא היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות - הנציבות לשוויון זכויות בעלי מוגבלויות.

לפי הדוח, המתבסס על נתונים שרובם מ-2015, בישראל חיים כיום כ-1.4 מיליון איש בעלי מוגבלות (הגדרה סובייקטיבית, בהתאם להצהרת המוגבל - ראו מסגרת). מחצית מבעלי המוגבלויות נמצאים בגיל העבודה (20-65) ומהווים כ-15% מכוח העבודה, אך לפי נתונים שפורסמו באחרונה רק 5% מהאוכלוסייה מקבלים מהמדינה קצבת נכות, שליש מבעלי המוגבלויות הם מעל גיל 65, ו-17% הם ילדים ונוער עד גיל 17.

תמונת המצב העולה מהדוח מטרידה: רק כמחצית מ-1.4 מיליון בעלי המוגבליות בישראל מועסקים (לעומת 79% בקרב אנשים ללא מוגבלות), כמחציתם מעריכים בקרוב לאפס/או באפס את סיכוייהם למצוא עבודה אם יאבדו את מקום עבודתם (לעומת 39% בקרב אנשים ללא מוגבלויות), 42% מבעלי המוגבלויות עוסק בעבודה שאינה קשורה לתחום הלימודים שלהם (לעומת 33% מהלא מוגבלים). בנוסף לכך, רמות השכר בקרב עובדים כאלו נמוכות לעומת אנשים ללא מוגבלות: 41% מקרב האנשים בעלי מוגבלות "חמורה" (אנשים שתפקודם היומיומי "נפגע מאוד" עקב בעייתם) מרוויחים פחות מ-5,000 שקל נטו - לעומת 31% מאלו שאינם מוגבלים; ו-27% מהם עובדים במשרות חלקיות בלבד לעומת 16% מקרב מי שאינם מוגבלים.

עוד עולה מהדוח כי 27% מבעלי המוגבלויות דיווחו כי אינם מצליחים לכסות את הוצאותיהם החודשיות, לעומת כ-8% בקרב האנשים ללא מוגבלות שדיווחו כך. בקרב בני יותר מ-65, 9% מן האנשים בעלי מוגבלות חמורה ו-4% מבעלי מוגבלות מתונה דיווחו כך, לעומת 2% מהאנשים ללא מוגבלות.

הפערים גדולים יותר במגזר הערבי

בדוח המתפרסם כעת מתבצעת לראשונה הבחנה בין המינים. כך, נשים מוגבלות משכילות יותר מגברים מוגבלים - 22% בעלות השכלה אקדמית לעומת 16% בהתאמה - אך מועסקות פחות מהם, וכן מתבצעת הבחנה בין המגזרים הערבי והיהודי.

במגזר הערבי, הפער בין המוגבלים לשאינם כאלו - גדול אף יותר: 27% מן האנשים עם מוגבלות בגילאי העבודה (20-64) מועסקים, לעומת 60% מהאנשים ללא מוגבלות. לפי החוק, אין להפלות אדם מחמת מוגבלותו, בכל הקשור לעבודה ובתנאי שהוא כשיר לתפקיד.

נציבות שוויון הזכויות כותבת בדוח, ביחס לשיעורי ההעסקה, כי היא "פועלת בכלים שונים ליישם את תיקון 15 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שלפיו גופים ציבוריים המעסיקים יותר מ-100 עובדים צריכים להגיע ליעד ייצוג הולם של 5% לפחות של עובדים עם מוגבלות משמעותית". בין היתר, ציינה, פנתה לכלל המעסיקים הציבוריים בעניין והיא גם "מקדמת הסרה של חסמים בתהליכי הקליטה והמיון למשרדי הממשלה".

מאמצים נוספים שמזכירה הנציבות הם הקמת מרכזי תמיכה למעסיקים ולעובדים ובשיקום תעסוקתי, אך היא מסבירה כי "שיעורי תעסוקה נמוכים יחסית לאנשים עם מוגבלות ופערים גדולים במיוחד בקרב אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית, מעידים על כך שבעלי מוגבלות עדיין לא שולבו בעולם התעסוקה באופן שוויוני. יש להניח כי לפערים אלה גורמים רבים, בהם אפליה על רקע סטיגמות לא מוצדקות, חסמים בהליכי קליטה ומערך שירותים שעדיין אינו עונה על הנדרש".

סיבה נוספת שציינה הנציבות לפערי התעסוקה היא פערי השכלה. אף שהשכלת בעלי המוגבלויות עולה בעקביות, שיעור הזכאים לבגרות ביניהם עדיין נמוך יותר ועומד על כ-54% לעומת 73% בקרב אלו שאינם בעלי מוגבלות, ושיעור בעלי ההשכלה האקדמית הוא כ-19% לעומת 33% בקרב אלו שאינם מוגבלים.

ההסבר לעלייה ברמת ההשכלה עשוי להיות מקושר לתקנות הנגישות החדשות במוסדות להשכלה גבוהה, שלפיהן מחויב המוסד, בין השאר, להנגשת תוכני האתר שלו, להקצאת חניות נגישות בכל חניון, להקצאה בכל ספרייה של אדם שיסייע לאנשים עם מוגבלות, ובחדרי לימוד, מעבדות וחדרי תרגול להספקת מערכת אישית אלחוטית להגברת שמע.

וכשהם כן זוכים ללמוד באקדמיה - החינוך וההנדסה בחוץ: ההתפלגות של תחומי הלימוד בקרב בעלי מוגבלויות מגלה יתרון לניהול ולמשפטים, על חשבון מקצועות ההנדסה, האדריכלות, ההוראה והחינוך.

הנציבות מקבלת מספר הולך ועולה של פניות בנושא תעסוקה, "המעידות על פער בין החוק למצב בפועל", או אולי דווקא על עלייה במודעות לאפשרות לפנות לקבלת עזרה: ב-2017 התקבלו עד כה כ-800 פניות לעומת 527 ב-2016 - עלייה של למעלה מ-50%. הפניות עוסקות בקושי לקבל התאמות, רצון לקבל מידע על זכויות שיאפשרו לאדם לפעול בעצמו מול המעסיק ואיום בפיטורים על רקע מוגבלות, מחלה או החמרה במצב הרפואי.

מועסקים לפי חומרת המוגבלות
 מועסקים לפי חומרת המוגבלות

"אפליה מובנית"

אנשים עם מוגבלות מדווחים לעתים קרובות יותר על תחושת בדידות ועל היעדר חברים, ולשיעור גבוה יותר מהם אין על מי לסמוך בשעת מצוקה. מחבריו כותבים: "אף כי לאורך השנים חל שיפור בחלק מן המדדים, הפערים עדיין גדולים מאוד. לתפיסתנו, הגורם המרכזי לפערים אלה הוא חסמים חברתיים ואפליה מובנית המונעים מאנשים בעלי מוגבלות להשתתף השתתפות מלאה ופעילה בחיי היומיום ולממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בהם".

בפרמטרים מסוימים כלל לא נצפה הבדל בין האוכלוסיות: רמת שביעות הרצון של אנשים בעלי מוגבלות משירותי הרשויות המקומיות, משירותי הביטוח הלאומי ומשירותי רפואה דומה לרמת שביעות הרצון של אנשים ללא מוגבלות משירותים אלה. הם מצביעים לכנסת בשיעורים דומים ועובדים במשלחי יד יחסית דומים (למעט נטייה קלה לתחום המכירות, השירותים ובעלי המלאכה - על חשבון קריירה באקדמיה).

"בעבר מוגבלות נתפסה כמושג רפואי, אך כיום היא נתפסת כמושג חברתי"

הדוח שפרסמה הנציבות מתבסס על הגדרתם העצמית של המחשיבים עצמם כבעלי מוגבלות. המשיבים נשאלו כך: "האם יש לך בעיה בריאותית או פיזית כלשהי הקיימת שישה חודשים או יותר?" ו"האם בעיה זו מפריעה לך בפעולות יום יומיות?" כשהתשובות האפשריות נעו בין "מפריעה מאוד", "מפריעה", "לא כל כך מפריעה" ו"בכלל לא מפריעה". מי שדיווח על בעיה שקיימת אצלו מעל 6 חודשים ומפריעה לו בפעולות יומיומיות סווג כבעל מוגבלות מתונה, ומי שדיווח על בעיה שמפריעה לו "מאוד" סווג כבעל מוגבלות חמורה.

הגדרת מושג המוגבלות, כותבים מחברי הדוח, השתנתה במהלך השנים: "אם בעבר מוגבלות נתפסה כמושג רפואי, כיום היא נתפסת כמושג חברתי", הם מדגישים. "רוב המדינות בעולם המערבי מגדירות כיום מוגבלות ומודדות את מצבם של אנשים בעלי מוגבלות לפי הערכה עצמית. גישה סובייקטיבית זו עולה בקנה אחד עם הסברה כי האדם עצמו יודע טוב מכל גורם אחר אם וכיצד לקויות הבריאות שלו משפיעות על תפקודו ועל השתלבותו בחברה. כמו כן, הטרוגניות קבוצת המטרה ומורכבות תופעת המוגבלות מעוררות ספק אם ניתן להתבסס על הגדרה שאינה סובייקטיבית".

המחברים מוסיפים כי "אמנם קיימות הגדרות אובייקטיביות, כגון אלה המשמשות לקביעת זכאות לתוכניות תמיכה שונות, כמו קצבת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי, אולם אלה מתמקדות בלקויות הרפואיות, ומתקשות לשקף את המוגבלות התפקודית הנובעת גם מחסמים חברתיים וסביבתיים".