להתאהב באוגנדה: המסע אל הענקים העדינים

ארץ של אנשים מופלאים וטבע בתולי, של מגוון בעלי חיים ובעיקר הקופים וקופי-העל ■ רועי גליץ, צלם ומדריך טיולים למדינה המזרח-אפריקאית, מסביר מדוע הוא חוזר אליה שוב ושוב

גורילת ההרים בשמורת בווינדי / צילום: רועי גליץ

עדיין לא פגשתי ולו ישראלי אחד שהתייחס באדישות ובשוויון נפש לרעיון של נסיעה לאוגנדה. האסוציאציה הראשונה שעלתה בי כשנפלה לחיקי ההזדמנות לצאת למסע לאוגנדה היא כמובן תוכנית אוגנדה המפורסמת, שכמעט ושיכנה את כולנו בלב של אפריקה. האסוציאציה השנייה הייתה מיד אחר כך, כשהבנתי שנוחתים בנמל התעופה של אנטבה. תמונות מהמבצע של סיירת מטכ"ל קפצו לראשי. אדישות ליעד? לא כאן, בבקשה.

סיר ווינסטון צ'רצ'יל כינה את אוגנדה ב-1909 "הפנינה של אפריקה" ואחרי שביקרתי וחקרתי את אוגנדה, יותר ממאה שנים אחריו, ברור לי לגמרי מדוע חשב כך. בגבולה הדרומי של אוגנדה, מאגם ויקטוריה העצום, זורם הנילוס כעורק ראשי דרך נופים אגדיים. הרים עצומים מכסים את גבולה המערבי עם קונגו ומישורים עצומים את גבולה הצפוני עם דרום סודן. נופים עוצרי נשימה לכל אורך הדרך.

אם נחזור לרגע, ברשותכם, לתוכנית אוגנדה - אז אזכיר שהבריטים העלו ב-1903 את האפשרות שנגיע להתיישב כאן. הרצל וחברי הקונגרס הציוני שקלו ברצינות את הרעיון להתיישב באזור בגודל של כ-13,000 קמ"ר שהוא בעצם במערב קניה. לא בדיוק אוגנדה של היום, אבל אפשר לומר די בוודאות שחברי הקונגרס הציוני קיבלו את ההחלטה הנכונה כשוויתרו על ההתיישבות כאן.

העם באוגנדה עבר תלאות לאורך השנים. כולנו מכירים את שלטונו האכזרי של הדיקטטור אידי אמין, אשר עלה בחייהם של כ-300,000 מתושבי אוגנדה שלא הסכימו איתו. גם התקופות שאחריו עברו עם לא מעט חיכוכים ובעיות, לרבות התפרצות מחלת האבולה. אך מאז שנת 1986 הסדר חזר באמצעות שלטונו של הנשיא מוסבני, שהצליח לשקם את המדינה, ומאז היא נחשבת לאחת המדינות הבטוחות באפריקה. הכפריים מאוד אדיבים ושמחים לפגוש תיירים מערביים והאנשים נראים מאושרים בחייהם.

בדרך אל השימפנזים

בצפון אוגנדה נמצאת אחת השמורות המופלאות במדינה, שמורת מורצ'יסון (Murchison). השמורה נמצאת סביב הנילוס האדיר, אשר בנקודת השיא עובר דרך נקיק ברוחב של שבעה מטרים בסך הכול, ונזרק אל מפלים מלאי אנרגיה - אלו הם מפלי מורצ'יסון שעל שמם נקראת השמורה כולה. כמות בעלי החיים בשמורה הזו פשוט מדהימה. בביקור כאן ראינו ג'ירפות רבות, פילים, אריות וכמובן הרבה מאוד אוכלי עשב.

הנילוס הוא אכן עורק החיים, כמו שהאגדות מספרות עליו, וכשיצאנו לשייט עליו בין מאות היפופוטמים ותנינים הרגשנו כמו חוקרי אפריקה הוותיקים מהסיפורים, כשמאחורי כל פינה מחכה הפתעה.

ביער בוגונדי שבדרום מורצ'יסון נמצאת אחת הנקודות הטובות באוגנדה לצפות בשימפנזים. השימפנזים, קרובי המשפחה הקרובים אלינו ביותר בעולם הטבע, מרתקים לצפייה ולצילום. יצאנו להליכה ביער בליווי מדריכים מקומיים מומחים לשימפנזים. החיפוש מתחיל קודם כול באוזניים - אנחנו הולכים לאזור שבו השימפנזים נראו לאחרונה ומקשיבים לקולות התקשורת שלהם שממלאים את היער.

ברגע שמצאנו אותם, התחלנו להתקרב לאט ובשקט, כשאנחנו מתבוננים אל צמרות העצים ומחפשים. לפתע זוג עיניים מלאות תבונה מתגלות אליי מבין הענפים. הוא מסתכל עליי ואני עליו במשך שניות ארוכות, ואז, בקפיצה אחת החל לעבור מענף לענף ונעלם לו ביער. מצאנו כמה פרטים נוספים של צעירים ובוגרים בין העצים וכמובן שזו חוויה נהדרת לעמוד מטרים ספורים מהם.

יצאנו משמורת מורצ'יסון בדרך דרומה אל העיר הקרובה - מסינדי. כאן הובלתי את הקבוצה לעבר השוק המקומי, שכן לפי השוק הכי קל להכיר את האוכלוסייה המקומית. שווקים אפריקאים נראים שונה ממה שאנחנו כמערביים רגילים אליו. בעיקר זכורות לי הבעות הפנים של הצמחוניים שבחבורה כשנכנסנו לאזור הדוכנים. מאחר שאין קירור לבשר, בעלי החיים נשמרים כשהם בחיים, אבל בתנאים נוראיים. כשמישהו קונה בשר, המוכרים הורגים את החיה מול עיניו וחותכים לו נתח. התרנגולות הן בעלות מזל ומסתובבות חופשי, צבועות בשלל צבעי הקשת: אדום, צהוב, ירוק וכו' - כדי שיידעו מי הבעלים של כל תרנגולת והיא לא תיגנב חס וחלילה.

עזבנו מהר את האזור הבשרי והמשכנו לדוכני הירקות והפירות שנראו עמוסים בכל טוב ובמחירים של אגורות בודדות ליחידה. באזור הבגדים מצאנו חבר'ה שהכינו סנדלי הליכה מצמיגים של מכוניות ויצרו צעצועים מפסולת, יצירתיות נהדרת. ביציאה מהשוק גילינו ילדים שמכרו שקי פחם לבישול, שהרי כך כמובן מבשלים שם את האוכל ולא על-ידי גז. בתור הלבנים היחידים שהסתובבו בשוק המקומי, הרגשנו שכולם מסתכלים עלינו במבט מופתע ומעט חשדני, אך הרגשנו בטוחים ומוזמנים.

קרובינו שבהרי הירח

הנסיעה דרומה ממשיכה ממסינדי לכיוון הרי הירח, אזור למרגלות רכס וירונגה שעל גבול קונגו. אזור זה של מכתשים מלאי מים כאגמים קטנים, מהווה בית למגוון מיני קופים וכמובן לבעלי חיים רבים נוספים. רכס הרי וירונגה מגלה פסגות הרים עצומות שחלקן אף מושלגות, הפתעה משמעותית באזור משווני זה.

בשמורת בווינדי (Bwindi) בדרום-מערב אוגנדה, נמצא רכס הרים גבוה שמהווה בית סודי ונסתר לאחד מאוצרות עולם החי - גורילת ההרים. אלה כמעט ונכחדו לחלוטין לפני כעשרים שנה עקב ציד ואובדן שטחי מחיה. כיום, אוכלוסיית הגורילות משתקמת לאיטה, אך עדיין נותרו פחות מאלף גורילות הרים בכל העולם. אחד הדברים המפתיעים ביותר שגיליתי בנוגע לגורילות ההרים הוא שמן. חנון הספן, יורד ים קרתגי נודע, שכבר במאה החמישית לפני הספירה ערך מסע חקר בחופי מערב אפריקה, דיווח על מפגש עם שבט פראי ושעיר במיוחד. הוא כינה אותם גורילות, שזה בפיניקית "שבט הנשים השעירות". כאשר מגלים אירופאים במאה ה-19 נתקלו לראשונה בגורילות, הם נתנו לקופים אותו שם, בהנחה שמדובר באותם "אנשים פראיים".

בגובה של 2,200 מטרים התחיל הטרק שלנו אל עבר משפחת הגורילות. אי הוודאות מורגשת באוויר, מאחר שלא ניתן לדעת אם נזכה לראות את קוף האדם המלכותי והחמקמק הזה, או שנחזור בסוף יום שלם של חיפושים, תשושים ומאוכזבים. ההליכה בג'ונגל אינה קלה כלל וכלל, ואנו חוצים קו רכס אחרי קו רכס במשך שעות רבות. מתנשפים ומזיעים, אף שהאוויר אינו חם וסבלים מיומנים מבני המקום סוחבים את ציוד הצילום הכבד שלנו.

לאחר כארבע שעות הליכה, אנחנו יורדים מהשבילים הצרים ומתחילים לפלס דרך בסבך העבות בסכין מצ'טה גדולה, עד שפוגשים את הגשש שהלך לפנינו על מנת לאתר את משפחת הגורילות. בלחישות עדינות הגשש הורה לנו להניח את התיקים בצד, יחד עם מקלות ההליכה, ולהתקדם בדממה לעבר קולות שבירת הענפים שלפנינו. שומר עם רובה קלצ'ניקוב מאבטח את החבורה הקטנה שלנו, למקרה שחס וחלילה אחד הזכרים יהיה תוקפני - ואז סכנת חיים תרבוץ על ראשינו.

כמה צעדים נוספים, ואני רואה צל עובר לפניי, בין שני שיחים. זהו גור גורילה אשר כנראה בדק אותנו מקרוב בלי שהרגשנו. כמה צעדים נוספים, ומצד ימין במלוא הדרו - סוף-סוף, זכר האלפא כסוף הגב, יושב שם בנוחות כ"בעל הבית". אנחנו כאן האורחים והוא הבוס הגדול, אשר הכול ייעשה כדברו. כל זה העביר לנו במבט אחד עמוק, בעודו לועס עלים מזינים. עם חשש-מה, התכופפנו קדימה והתקרבנו לאט-לאט, עוצרים מדי פעם, כדי שיבין שאנחנו לא מאיימים עליו. לפתע עצר הזכר מאכילתו, נשען קדימה וטפח בקול רועם על חזהו. כנראה שהתקרבנו יותר מדי, מעבר לאזור הנוחות שלו. הורדנו פרופיל, השפלנו מבט והמשכנו לצלם בעדינות, מבלי לעצבן את הענק הזועם.

שעה אחת - זה כל מה שמוקצב לנו עם הענקים האחרונים האלו, כדי לא להפריע יותר מדי לשגרת היום שלהם. שמונה אנשים - זה גודל הקבוצה המרבי המותר, כדי שהגורילות לא ירגישו מוקפות ומותקפות. קבוצה אחת ביום לכל משפחת גורילות - כדי שמהלך החיים שלהם ימשיך כטבעו. הצעדים האלו מקשים מאוד להשיג רישיונות כניסה לשמורה, אך מאפשרים את השיקום המופלא של הענקים העדינים אשר כמעט ונעלמו מהעולם. לעולם לא אשכח את הרגעים הקסומים האלו עם קרובי המשפחה הרחוקים שלנו, שאיתם אנו חולקים 98.6% מהגנים שלנו. הם 98.6% אנושיים.

כוחה של דרשה

בדרך חזרה לאנטבה, גילינו כי זה יום ראשון והאוכלוסייה הנוצרית האדוקה מגיעה לכנסיות. ביקשתי מהמדריך שלנו, צ'ארלס, שימצא לנו כנסייה קטנה ואותנטית באחד הכפרים הנידחים בדרך. ירדנו מהדרך הראשית ונסענו בדרכי עפר, עד שהגענו לכפר קטן ומקסים ולכנסייה שנותנת הרגשה כאילו היא עדיין בתהליכי בנייה כבר עשרות שנים. גשם כבד החל לרדת בזמן שחנינו ונכנסנו במהירות לכנסייה. שם גילינו את המקומיים במיטב מחלצותיהם, בעיצומה של דרשת יום ראשון.

כשהם גילו שאנחנו מישראל, הם התרגשו עד שעיניהם נצצו מדמעות. הם לומדים על בני ישראל בתנ"ך ובברית החדשה כל חייהם, אך זוהי הפעם הראשונה שהם באמת פוגשים את בני "העם הנבחר על-ידי אלוהים". כומר הקהילה ביקש שאברך את קהל המאמינים ובהתחלה קצת התביישתי, אך כשהבנתי את חשיבות הדבר עבורם - נאלצתי לאלתר.

נעמדתי עם המיקרופון ובעזרת מתורגמן התחלתי לברך אותם באותה אינטונציה של המטיף הקהילתי: "אני רועי, הגעתי אליכם מהארץ המובטחת ישראל, ואני בן העם היהודי, הצאצאים של אברהם, יצחק ויעקב. הגעתי כדי לברך אתכם בחיים ארוכים של בריאות, אושר ומעשים טובים. ואתם, הילדים הקטנים של הקהילה, התנהגו בכבוד למבוגרים, השקיעו בלימודים שלכם ותהיו האנשים הכי טובים שאתם יכולים להיות. אני מברך אתכם בשמי, בשם הקבוצה שאני מוביל כאן ובשם העם היהודי, מכל הלב". מעולם לא הבנתי את כוחה של דרשה בליבם של אנשים, עד שכאן ראיתי את המבוגרים מתחילים לדמוע מאושר ואת הילדים שחיבקו אותם עם חיוך. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי.

כל אלה יכולים אולי להסביר עד כמה ולמה אני מאוהב באוגנדה. ארץ של אנשים מופלאים וטבע בתולי ומגוון. בעלי החיים של אוגנדה ובעיקר הקופים וקופי-העל של אוגנדה הם לבדם חוויית חיים. רבים חוששים לטייל במדינה המזרח-אפריקאית הזו, אבל לדעתי, שלא בצדק. כבר חזרתי לאוגנדה מאז, ואין לי ספק שעד כמה שזה תלוי בי, עוד אחזור פעמים רבות בעתיד.

אוגנדה / מידע מעשי

■ ההגעה לאוגנדה כוללת בדרך כלל טיסה עם את'יופיאן איירליינס דרך אדיס אבבה והעלות היא פחות או יותר סביב אלף דולר. לכך תצטרכו להוסיף עוד 100 דולר אשרת כניסה למדינה, שמשולמת בשדה התעופה עם הכניסה והחתמת הדרכון. רישיון לצפייה בגורילות עולה 600 דולר לאדם (לא כולל הדרכה, לינה וכיו"ב).

■ רועי גליץ מוציא סיורים לאוגנדה (חברת פוטוטבע - מסעות בעולם) בדגש על טיולי צילום ועל חוויה אותנטית בתרבויות, בטבע ועם הגורילות במחיר של 4,790 דולר ל-9 ימים.

■ חברות נוספות שמציעות טיול למדינה: אקו טיולי שטח מוציאה טיול לאוגנדה ולרואנדה (הטיול הקרוב בסוף החודש) מהנילוס הלבן לגורילות ההרים; החברה הגיאוגרפית מוציאה שני סיורים, אחד סמינר מטייל בדגש היסטורי על תוכנית אוגנדה ואחד בדגש טבע בעקבות גורילות ההרים; חברת איילה גיאוגרפית מוציאה טיול ספארי וטיול ג'יפים וכך גם חברת עולם אחר. כל הטיולים הם בין 9 ל-14 יום.