ההבדלים בין בני 21 ישראלים לחבריהם האמריקאים או האירופים ידועים ומוכרים: מסלול החיים של הישראלי הממוצע מביא אותו לאחוז בגיל 21 במסמך קורות חיים קצר ביותר. שורות בודדות ובהן התיכון שבו למד ופירוט בנוגע לשירות הצבאי שלו. הניסיון התעסוקתי עשוי לכלול מלצרות, תדלוק או מכירה בחנות - ורק בגיל הזה הוא יתחיל לחשוב על חייו המקצועיים. מה הוא בכלל רוצה לעשות כשיהיה גדול?
הרחק משם, מעבר לים, גרים מריה בלקירסקיה, בן גיטלס, דניאל לין, סטפני מזורסקי ורייצ'ל רובין. הם בני 21-22, אמריקאים, כולם בשלבי סיום של הקולג' או שכבר סיימו אותו, בדרכם לקריירה עסקית. קורות החיים שלהם, כפי שתוכלו לראות כאן בצד, מרשימים לגילם. כולם מתנדבים, מתמחים, פעילים, לומדים במרץ וחולמים על קריירה מוצלחת באמריקה התאגידית. אבל שורה אחת משמעותית לא מופיע בקורות החיים שלהם: בשונה מחלק מסוים של חבריהם לכיתה, כולם עסוקים בחיפוש אחר תשובות לשאלות הקשורות למוצאם הביולוגי.
כיצד הם מחוברים היום ליהדות שלהם, אם בכלל? גם כדי למצוא תשובות שטורדות אותם, חמשת הצעירים הללו ועוד כ-30 סטודנטים מבטיחים אחרים מהקולג'ים המובילים בארה"ב, בחרו לבלות את הקיץ האחרון בישראל, בהתמחות בחברות כמו ארנסט אנד יאנג, נייס, צ'ק פוינט, נס, תנובה, החברה לישראל, וקרנות הון סיכון כמו כרמל, ג'מיני ופיטנגו.
התמחותם בוצעה במסגרת תוכנית Excel של "תגלית", הממומנת על-ידי קרן צ'רלס ולין שוסטרמן ומייקל שטיינהרדט.
גידי מרק, מנכ"ל תגלית, מאמין שבמרוצת השנים "התוכנית תתרום רבות לחיזוק הקשרים העסקיים והאקדמיים בין ישראל וארה"ב ובין הקהילות היהודיות בשתי המדינות". בהתאם לכך, המטרה היא שמקבוצת הסטודנטים הנבחרת הזו ייצא דור המנהיגות היהודית הבא וישפיע על סביבתו בארה"ב.
כולנו יהודים?
גיטלס: "גדלתי כיהודי רפורמי אבל למדתי גם מרבנים אורתודוקסים. הייתה לי בר מצווה רפורמית, וחגגנו תמיד חגים, שבתות ופסח. זה היה מבחינתי החיבור ליהדות - טקסים וסמלים. בסיומם של החודשיים בישראל אני רואה היום את היהדות כאנשים, לא כדת. אני סופסוף מרגיש מאוד בנוח לדחות את כל הסממנים הדתיים, כי היום אני יודע שהזהות היהודית שלי לא קשורה אליהם ולמנהגים. היהדות שלי בכלל לא קשורה לכל זה כשאני בישראל. בנוסף, כשאני בארה"ב, היהדות שלי נשענת על רגל נוספת: התמיכה שלי בישראל. שם אסור לי לבקר את ישראל, אני כאילו בארון בעניין הזה. בישראל - קשה להגיד שכל הישראלים תומכים בממשלה, זה הרי אבסורד. זה לגמרי לגיטימי לבקר את המדיניות של ישראל. העובדה שנוח לי יותר בישראל מבחינה פוליטית, מסייעת לי להתחבר טוב יותר לזהות שלי כיהודי".
לין: "בגיל 4 עברתי מהפרברים לעיר ניו-יורק. גרתי במקום שהיה בו ריכוז גדול של יהודים אורתודוקסים ואפשר לומר שהייתי משולב בקהילה. כנער, היה חשוב לי למשל לערוך בר מצווה ולהתחבר למה שראיתי אז כחלק אינטגרלי מהחיים שלי - היהדות. אבי היה הולך לבית הכנסת, במיוחד אחרי שסבי נפטר, ולמרות הוויכוחים שלנו על זה שאנחנו לא רוצים לקום מוקדם, מצאנו את עצמנו הולכים איתו. ובכל זאת, הזהות היהודית שלי לא הייתה לגמרי מגובשת. אמנם יש לצידי את הדוגמה של אחותי בת ה-26, שעשתה עלייה אחרי שסיימה קולג', שירתה בצבא, עבדה בישראל והלכה ללמוד משפטים בסטנפורד. אבל ככלל, היהדות היום תופסת חלק קטן בזהות של הרבה צעירים בהתאם לטרנד החילוניות בארה"ב, שלא פוסח על הקהילה היהודית. יהודים מאבדים אמונה וערכים דתיים. רק אחרי שאחותי הפכה למעורבת בצבא ובישראל, היא הרגישה שהיהדות באמת חשובה לה, וגם המשפחה שלי קיבלה אז ערך אחר בהסתכלות שלה על היהדות. המוטיבציה שלה גרמה לי ללכת בעקבותיה ולהתמחות דרך תוכנית אקסל בחברות ישראליות".
בלקירסקיה: "נולדתי ברוסיה, ובגיל שנה עברנו לארה"ב. בבריה"מ לשעבר ההורים שלי לא הורשו להיות יהודים, ולכן במעבר שלהם לארה"ב הם הפכו את היהדות לחלק גדול ומשמעותי. זה היה חשוב למשפחה, והיה לזה חלק גדול בסיבה להגירה שלהם לארה"ב. ההורים שלי צעירים, בני 47, והם הגיבורים שלי: מהגרים שהיה חשוב להם לשלם על בית ספר יהודי פרטי עבורי. לכן היהדות היא גם חלק חשוב אצלי. בשהות שלי בישראל פגשתי אנשים שעלו מרוסיה כמו הוריי, משכילים מאוד, שמוצאים את עצמם מועסקים כמנקים. גם הוריי הגיעו לארה"ב מצוידים בתארים, ובכל זאת אמא שלי התחילה את הקריירה כפקידת בנק. אבל הם עשו את זה בגדול, החלום האמריקאי - אמא שלי עוסקת בבקרת איכות ואבא שלי סמנכ"ל בחברה - וזה גורם לי לחשוב שאם הם עשו את זה, אני יכולה לעשות הכול".
מזורסקי: "ההורים שלי גדלו בעצמם כיהודים בעיראק, וזה היה חלק גדול מהחיים שלהם ומהערכים שהביאו איתם כשעברו לארה"ב. כך יצא שגדלתי כיהודייה קונסרבטיבית, אפילו מסורתית, בבית ספר במנהטן. הייתי הולכת שלוש פעמים בשבוע לבית ספר יהודי, שם הכרתי את החברים מהקהילה. יש הרבה דתות בניו-יורק, יש שם יהודים בכל מקום וזה לא משהו מיוחד, ובכל זאת, היום היהדות היא חלק מההגדרה שלי ומהחיים שלי".
רובין: "גדלתי כאורתודוקסית דתית-מודרנית. ההורים שלי מאוד מחוברים לישראל, ולמרות שאין לנו כאן משפחה, אנחנו באים לארץ כמעט כל שנה בפסח - כי כאן הכול כשר וקל יותר. בעבר התנדבתי בצפת לכמה שבועות, הייתי חלק מפעילויות שונות ואני מרגישה שראיתי את המדינה. עכשיו, תחת הכובע העסקי במסגרת אקסל, היה לי קל יותר כי כבר הכרתי את ישראל והכנסתי את הדברים לקונטקסט הנכון. הכרתי בישראל הרבה אנשים מכל רחבי ארה"ב, בגילי, שיש להם תחומי עניין דומים לשלי והם יהודים. אם יהיה לי מיזם עסקי, אני יודעת שיש מאחוריי את כל החבורה הזו לעבוד איתה".
איך היהדות משתלבת בחלומות העתיד?
מזורסקי: "השנה טיילתי הרבה. הייתי בלונדון, במדריד ובישראל, ואף פעם לא הרגשתי יותר יהודייה מאשר בתקופה שלי במדריד. אמא שלי איתרה בני משפחה רחוקים בצפון מדריד, וביליתי אצלם בחגים בזמן שהותי שם, כולל בראש השנה. הבנתי אז נדבך משמעותי ביהדות - הקהילתיות. זה מדהים שאני יכולה לתקשר עם אנשים רבים בעולם, ויש בינינו קשר, על בסיס היהדות. אנחנו חלק מאותו דבר. גם בארה"ב אני מרגישה חלק ממשהו, אבל שם החיבור שלי ליהודים בקהילה הוא אחר. בייל למשל יש קהילה יהודית חזקה, אבל אני לא מזדהה איתה. היא מבודדת יחסית, ואתה חייב להיות חבר שלהם ושיהיה ביניכם קליק - ולי זה לא קרה. רק כשנסעתי עם 'תגלית' לישראל גיליתי שיש עוד יהודים בייל ממש כמוני: נהנים מהיהדות שלהם, מזדהים איתה אבל לא פנאטים לגביה. ואז באמת מצאתי את הקהילה שלי, סטודנטים שגרים איתי במעונות ואפילו לא הכרתי או ידעתי שהם יהודים".
בלקירסקיה: "אני מרגישה שאין לי את סדרי העדיפויות של החברים שלי שנולדו וגדלו באמריקה - קריירה, קריירה וקריירה - ואני חושבת שזה בגלל שהגעתי מרוסיה. אולי בכלל יש לי סדרי עדיפויות ישראליים: כשהחברים שלי ב-Excel אומרים לי שיש להם הרבה עבודה, אני יכולה למצוא את עצמי שואלת אותם אם הם רוצים הפסקת קפה. אז אני אמריקאית, אבל אני מרגישה שאני לא אמריקאית באמת".
לין: "לדור שלנו יש ראש פתוח יותר לגבי מה נעשה, מה תהיה הקריירה שלנו. אנחנו כל הזמן עובדים קשה ויש לנו רצון להמשיך בכך - אבל גם ליצור משמעות. לא רק להיות חלק מחברות יצרניות. אותי אישית מנחה הרצון להוביל אנשים ולייצר תרבות, אבל גם ללמוד את עצמי דרך העסקים. זו הזדמנות טובה לבחון את עצמי. לגבי היהדות - אני איש רוחני, ויש לי בעיה להכניס את עצמי להגדרות. אני יודע שחשוב לי לגדל את הילדים בעתיד ברוח מוסרית. החיבור של היהדות לזה יהיה בתשובה לשאלה את מי אני אשא לאישה. מעבר לכך, ברור לי גם שמי שרוצה להתמקד בביזנס ולהיות בקו הראשון, לא יכול לאמץ אורח חיים יהודי-דתי".
אנטישמיות? קיימת. איך היא נראית?
לין: "אני הייתי נזהר מהמילה הזו, 'אנטישמיות', כי עושים בה שימוש יתר. לא כל דבר הוא אנטישמיות. אבל כן, היא קיימת. הייתי בברלין לפני חצי שנה וזה היה ממש מול הפנים. אנשים שתו ורקדו באנדרטה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו באולימפיאדה, ולא הייתי בטוח אם הם פוגעים בכוונה או שהם לא לגמרי יודעים מה הם עושים. אירופה בכלל וברלין בפרט היו עבורי צלצול השכמה, ואני משוכנע שהמשבר הכלכלי מגביר את העניין. בארה"ב יש כיסים כאלה, של מקומות שמאופיינים בשנאת יהודים, אבל אני תמיד רואה בארה"ב מדינה פרו-ישראלית. אולי לא מהסיבות שבעטיין הישראלים חושבים, אבל היא מתקדמת בעניין".
מזורסקי: "במדריד מצאתי אנטישמיות גדולה. בארה"ב אני לא הולכת ואומרת לכולם שאני יהודייה, אבל גם לא מרגישה את זה ביום-יום, אם כי זה נוכח. הרגשתי את זה במיוחד אחרי שהיה איום בפיגוע בקמפוס שלנו בשנה שעברה מיד אחרי שסיימנו את השנה, בתקופה שלא היה אף אחד בקולג', אבל התחושה הייתה שזה איום על הקהילה היהודית. זה לא היה נעים".
רובין: "יש דרגות שונות של אנטישמיות בכל אוניברסיטה, ולמזלי אני לומדת בברנדייס, ששם יש המון יהודים. עכשיו אני יכולה לחזור לארה"ב ואחרי עשרה שבועות בישראל להגיד: 'אוקיי, אנטישמיות, אבל בואו ותראו איזה דברים מדהימים עושים בישראל. הנה, יש יוזמה למצוא לפלסטינים עבודה ומסיעים אותם מהכפרים שלהם'. אם אתה אנטי-ישראלי ופוקחים לך את העיניים למשהו כזה, זה אחרת".
מתי זו שנאת יהודים ומתי זו שנאת ישראל?
גיטלס: "השורשים של חלק גדול מהכעס הלא פרופורציונלי נגד ישראל, מקורם בכלל באנטישמיות. אני לא מדבר על ביקורת, הגיוני להעביר ביקורת. אני מדבר על אנשים שמציבים לישראל דרישות לא הגיוניות ועושים דמוניזציה לכל מעשיה. הם אולי עצמם לא אנטישמיים והדיון הוא רק פוליטי כביכול, אבל לתנועות האלה יש שורשים אנטישמיים חזקים. אנשים בעולם בכלל לא מבינים את הרעיון של ציונות, של הנרטיב היהודי ואת הסיבה שבגלל ההיסטוריה שלנו צריכה להיות מדינה יהודית. הרבה מהם ליברלים אוהבי שוויון זכויות, שלא מבינים את האבסורד הזה - שיש רק מדינה יהודית אחת בכל העולם, ובמובן מסוים, אני גם לא מצפה מהם להבין. וכך נוצר מצב שאנשים מקדישים את חייהם לכתוש את המדיניות של ישראל. תראי מה קורה בסוריה, איך ייתכן שהאמוציות בשנאת ישראל כל-כך חזקות יותר?"
בלקירסקיה: "בארה"ב, אתה חייב להיות פרו-ישראלי בדרך ימנית. אתה לא יכול להגיד אפילו משהו אחד קטן נגד ישראל. אפילו לא לבקר בצורה קלה טעות שהמדינה עושה. כי אם נעשה את זה, מיד ייקחו את מה שאמרנו ויסובבו את זה נגדנו. לכן, בארה"ב אני תמיד בימין. כאן בישראל, פגשתי אנשים שיש להם מנעד דעות רחב, ואני מוצאת את עצמי נוטה שמאלה. לא בהכרח בגלל שאני מבקרת את המדיניות של ישראל, אלא רק בגלל השהות עם אנשים שחיים את זה באופן יומיומי. אני יודעת שכאשר אחזור, אוכל לדבר על כך עם הוריי, אבל לא עם הרבה אחרים.
"אני תמיד מנסה לשמוע את הצד האחר - יש לנו בקמפוס בווירג'יניה הרבה יהודים, אבל רובם לא מחוברים לפעילות הפרו-יהודית או ישראלית בקמפוס. חוץ מהמועדון הפרו-ישראלי שאני חברה בו, יש לנו גם סטודנטים פרו-פלסטינים מאוד רדיקלים, שאני מקשיבה להם כי אני חייבת לשמוע את הצד השני. הפחד שלי הוא שאני עצמי לא יודעת הכול כדי להיות מספיק מומחית לנושאים הישראלים-פלסטינים, ולפעמים באירועים שלהם מגיעים אנשים ושומעים ד"ר מכובד שאומר דברים על ישראל שאני יודעת שהם לא נכונים, אבל לא תמיד מצליחה להגן על העמדה הישראלית ולהציג אותה בצורה טובה. אז בזה אני מנסה ל השתפר, שיהיו לי טיעונים טובים יותר לטענות הנגד האנטי-ישראליות".
לין: "יש לאנשים בעולם בעיות עם ישראל שאינן קשורות ביהדות, בעיקר סביב המצב בשטחים והטיפול של ישראל בשכניה הפלסטינים. הרבה מזה קורה לדעתי בגלל שאנשים לא יודעים ולא מעודכנים, ולו היו מכירים את המצב הם היו רואים שכל מה שישראל עושה הוא כדי לשמור על הביטחון שלה ולטפל בבעיותיה. כל מדינה צריכה לנהוג כך, וזו הסיבה שישראל אולי נראית פשיסטית או לא מוסרית. בנוסף, יש אמריקאים שתופסים את ישראל כקולוניה של ארה"ב במזרח התיכון, ולכן היו רוצים שכמה שפחות כספים יוצאו על ישראל. גם זו סיבה לצאת נגד המדיניות שלה".
מזורסקי: "לפני שהגעתי לארץ במסגרת 'תגלית' ו-Excel, לא הזדהיתי באמת עם ישראל. ההורים שלי, כמו הרבה אמריקאים-יהודים אחרים, מצביעים בבחירות לפי מה שטוב לישראל והייתי מתעצבנת לשמוע ביקורת על ישראל, אבל לא הרגשתי מעורבת. היום אני לוקחת את הדברים באופן אישי יותר, ערה יותר לטקסטים מוטים שאנשים כותבים ומשתפים בפייסבוק או במקומות אחרים, ומבינה שאנשים בורים ביחס לדברים רבים שקשורים בקונפליקט הישראלי-פלסטיני".
רובין: "גם אני מוצאת שבארה"ב אתה לא רוצה להביע עמדה נגד ישראל. אני נמצאת גם בקהילה שהיא במיוחד פרו-ישראלית, וכחלק מזה אני ב-100% בעד ישראל, אבל אני דווקא לא חושבת שאני תומכת בישראל באופן עיוור. האמריקאים שלא מכירים היטב את הסיפור האזורי כאן רואים הכול בשחור ובלבן ומתפרסמים לא פעם מאמרים על המדיניות של ישראל ועל כך שהיא הורגת ילדים פלסטינים, וזה מה שמוביל לגישה אנטי-ישראלית".
מה אפשר ללמוד מההתמחות בישראל?
לין: "ההזדמנות כאן הייתה הרבה יותר מרשימה ממה שחשבתי מראש. פגשתי בקרן ההון סיכון ג'מיני אנשים מדהימים, אינטליגנטים, ומאוד נדיבים בזמן ובעצות שלהם. הם השקיעו בי, היה להם חשוב מה קורה איתי, וזה לא דבר טבעי. זה נכון שהאופציות הפופולריות יותר לחבר'ה שסיימו איתי את התואר הן להתמחות בחברות בדרום מזרח אסיה או באירופה. בחרתי בישראל כדי להתחבר לשורשים ובחרתי בג'מיני כי העיסוק בהון סיכון הוא הכנה טובה עבורי לפני שאני מתחיל במקינזי. זו גם הכנה בשבילי לעבוד במשרה מלאה, מה שלא עשיתי בעבר".
רובין: "התמחיתי בתנובה, ובגלל שאני מבינה עברית, אפשרו לי לשבת בישיבות. אני מתעניינת בייעוץ או שיווק לצרכנים, ולמדתי כאן הרבה דברים שישמשו אותי. אם מסתכלים על הפרזנטציה הראשונה שלי ועל האחרונה, יש הבדל עצום. יש לי בארה"ב עוד שנה של לימודים, ולפני כן חשבתי שאלך לשיווק, אבל בתנובה נפקחו לי העיניים לעוד שדות ותחומים שיכולים לעניין אותי ובהם ייעוץ. יש לי חלום, שאני לא יודעת אם הוא בר-השגה, שתהיה לי התמחות בארה"ב בחברה שיש לה פעילות בישראל. הייתי שמחה להגיע לכאן בכל כמה חודשים במסגרת חברת ייעוץ כמו דלויט או מקינזי. ככלל, אני רואה אנשים בעולם שלא יודעים דבר על ישראל, ואפשר לחבר אותם מהזווית העסקית".
מזורסקי: "התמחיתי באלוט, חברת מובייל, בתחום של שיווק. זה מעניין, משום שתמיד חשבתי שאני רוצה ללמוד משפטים ובכלל לא חשבתי באופן אקטיבי על הכיוון. גם לא חשבתי קודם לעסוק בהיי-טק, וההתמחות פתחה עבורי כיוון חדש דו-ראשי: גם שיווק וגם היי-טק".
גיטלס: "כעת, כשסיימנו את ההתמחות בישראל, אני גם שואל את עצמי מה יהיה התפקיד שנשחק. ההתמחות שלי בג'נרל מוטורס כאן הייתה מדהימה, היא אפשרה לי לעבוד בישראל וראיתי את הערך בכך. אני מקווה שעכשיו יהיה לי נוח יותר בעתיד לקדם את הרעיון שטוב לעשות עסקים עם ישראל, והייתי שמח גם להיות מעורב במיזמים משותפים של ישראלים ופלסטינים בעסקים".
יבוא יום וישראל תהפוך לבית?
לין: "אני אשמח לחזור לישראל, אני נהנה מהאווירה בארץ ומכך שהכול כל-כך יותר אמיתי. קל כאן לזהות את שפת הגוף, וזה יכול להיות טוב ורע. ארה"ב, מצד שני, חונקת לפעמים אבל לפחות לא אומרים לך בפנים שאתה טיפש או שאתה לא מסוגל לעשות משהו, כפי שעושים כאן. המיקוד שלי עכשיו הוא בקריירה שלי, וההתחלה שלה תתרחש בארה"ב ולא בישראל. אבל אם תהיה לי הזדמנות בהמשך לעבוד בישראל, זה ישמח אותי מאוד".
בלקירסקיה: "אני לא משוכנעת, אבל היום חשוב לי ללמוד עברית. למדתי בבית הספר אבל שכחתי הכול. בנוסף, חשוב לי להינשא לבחור יהודי, אבל זה מצחיק ואפילו מטופש כי אף פעם לא יצאתי עם מישהו יהודי. אני מניחה שכדאי שאני אתחיל. לכם בישראל זה לא עניין, אין לכם הרבה אופציות אחרות. עבורי זה קשה יותר".
מזורסקי: "קשה לדעת. בשהות שלי הקיץ במדריד חשבתי לעצמי שהנה, זה יכול להיות בית עבורי מחוץ לארה"ב, והיום אני חושבת כך על ישראל. זה הביקור השלישי שלי כאן, הפעם התחברתי מאוד לאחות של סבא שלי שאני רואה על בסיס שבועי. היא כמו סבתא רבתא עבורי, וסבא שלי ממש מאושר מזה".
כתבות
ני"ע
